"ברית המועצות התפרקה. האירועים התרחשו כה מהר, ואנשים מעטים הבינו את החשיבות של מה שאירע אז ואת ההשלכות של האירועים".
- ולדימיר פוטין
- ולדימיר פוטין
נשיא רוסיה מזה 18 שנה, קונן רבות על התפרקות ברית המועצות - האימפריה הענקית אותה העריץ ואשר בנתה אותו להיות בכיר בק.ג.ב ולהגיע לדרגת קולונל בארגון הריגול החשאי, ובהמשך להיות ראש השירות הביטחון הפדרלי הרוסי - הפ.ס.ב, הארגון היורש.
משם נכנס לחלונות הגבוהים של הקרמלין כמנהיג הבלתי מעורער של רוסיה החדשה, הפוסט-סובייטית. התפרקותה של המעצמה האדומה הייתה לדבריו, "האסון הגיאו-אסטרטגי הגדול של המאה העשרים". הוא אמר גם כי רוסיה לעולם לא תרד עוד על הברכיים.
הקמת ארגון חבר המדינות העצמאיות בדצמבר 1991 לא הייתה יותר מברית רופפת, אך עדיין אפשרה לרוסיה לשמור את מרבית הרפובליקות הסובייטיות לשעבר תחת השגחתה. "אמא רוסיה" רואה את עצמה כמעין מבוגר אחראי במרחב שלה, על כן, מדינות סוררות אשר מעזות לפזול לכיוון מערב, עלולות לחוש את נחת זרועה. משנת 2000, שנתו הראשונה של ולדימיר פוטין בשלטון, האימפריה שבה לזירה.
אזור הקווקז תמיד אתגר את רוסיה בשלל גלגוליה; מתקופת האימפריה ועד ה-20 השנים האחרונות. שטח הררי זה היה והינו חבית חומר נפץ המכילה שלל עמים, קבוצות אתניות ודתות. כבר במאות הרביעית והחמישית לספירה הפכה הנצרות לדת השלטת באזור, אך לא לזמן רב כי במהלך המאות השמינית והתשיעית כבשו אותו הערבים והשליטו את האסלאם. נקודת המפנה הבאה הגיעה במאה ה-12 כאשר המלך הגאורגי דוד הרביעי הבנאי עלה לשלטון, הביא את גאורגיה לגדולתה והחזיר את הנצרות למעמדה הקודם. גאורגיה הפכה להיות למדינה הנוצרית הגדולה במזרח הקרוב. במאה ה-13 נכבשה הממלכה על ידי המונגולים, ובהמשך על ידי העותמאנים והפרסים. ב-1783 הפכה גאורגיה למדינת חסות של הרוסים, שבאותן שנים התפשטו לאזור הקווקז, וב-1801 סיפחו את הממלכה הנוצרית.
הגאורגים היו חלק מרוסיה עד 1918, אז ניצלו את האנדרלמוסיה של התפרקות האימפריה הרוסית והכריזו על עצמאות שהחזיקה מעמד שלוש שנים, עד שנכבשו על ידי הסובייטים ל-70 השנים הבאות. גאורגיה זכתה לעצמאות ב-1991, אך האתגרים והמתחים האתניים בה לא תמו.
במהלך שנות ה-90 התמודדה המדינה הצעירה עם שאיפות עצמאות של שלושה חבלים בדלניים עם מיעוטים אתניים: דרום אוסטיה, אבחזיה ואג'ריה. בתקופה הסובייטית הם היו חבלים אוטונומיים וכך זה היה אמור להימשך תחת שלטון גאורגי. תושבי שני החבלים הראשונים חששו מאובדן הסטטוס האוטונומי שלהם, ודרום אוסטיה הכריזה כבר ב-1989 על פרישה ואיחוד עם צפון אוסטיה השייכת לרוסיה.
פחות משנה לאחר הכרזת העצמאות, פרצה בגאורגיה מלחמת אזרחים בין תומכי הנשיא הראשון לבין תומכיו של יריבו העיקרי. עבור אבחזיה וצפון אוסטיה הייתה זו שעת הכושר נוחה להיפרע מהגאורגים.
שורה של פעולות איבה הדדיות, טיהורים אתניים, הפרות של זכויות אדם ואלפי הרוגים בשנים 1994-1991 הביאו להקמת כוח שמירת שלום רוסי בעיקרו ולהפסקת אש שברירית ומתוחה. הרוסים כמובן לא היו נטולי פניות ותמכו עקרונית במורדים. האבחזים והאוסטים הם עמים קווקזיים, נוצרים ברובם, אשר עד התקופה הסובייטית לא היו חלק אינטגרלי מגאורגיה. מבחינתם, שיוכם לגאורגיה הוא כפייה.
גאורגיה עברה מהפכת קטיפה בשנת 2003 והנשיא הוותיק אדוארד שוורנדזה, ששלט מ-1992, הודח מתפקידו. טרם לכן, הוא הואשם בשחיתות שלטונית שדרדרה את המדינה כלכלית על סף עוני. יריבו העיקרי, מיכאל סאאקשווילי טען לניצחון בבחירות אשר התקיימו בנובמבר של אותה שנה. שוורנדזה סירב להרפות והמוני גאורגים יצאו במחאה לרחובות הערים בקריאה להדחתו. הלחץ נשא תוצאות ולאחר תיווך של שר החוץ הרוסי, הודיע הנשיא הקשיש על פרישתו.
בינואר 2004 ניצח סאאקשווילי בבחירות חדשות והוכתר כנשיא המדינה. זמן קצר לאחר בחירתו הציע הנשיא החדש לבדלנים האוסטים אוטונומיה מורחבת כחלק מגאורגיה, אך אלה סירבו ודרשו עצמאות מלאה. בד בבד, רוסיה עודדה את תושבי דרום אוסטיה להחזיק בדרכונים שלה, מה שנתפס בגאורגיה כהתערבות רוסית בוטה.
בנוסף, סאאקשווילי התחיל להתקרב לברית נאט"ו ולארה"ב ואף לחתום על הסכם במסגרתו רכש אמצעי לחימה אמריקניים, יחד עם הכשרה צבאית. הנשיא הגאורגי לא הסתיר את שאיפתו בשינוי האוריינטציה הגאו-פוליטית המסורתית ואימוץ ערכים פרו-מערביים. עבור רוסיה כמובן זה היה נפנוף חצוף בסדין אדום. הם התרו בסאאקשווילי שלא לבצע צעדים אלה, אך הוא עמד על שלו וסירב להיענות לדרישות.
ב-2006 פרץ משבר קודורי. מדובר בעמק אבחזי שהיה בשליטה גאורגית באותה עת והכריז על הפסקת הציות לממשל המרכזי. גאורגיה הכניסה לשם כוחות צבא ומשטרה ודיכאה את ההתקוממות באיבה. סאאקשווילי שאף להשתלט מחדש על האזורים המורדים והיה מוכן להפעיל כוח לטובת העניין. הוא שלח כוחות להשתלט על צחינוואלי, בירת דרום אוסטיה והצליח לכבוש שטחים בסביבתה.
היחסים בין רוסיה לגאורגיה היו במסלול של הסלמה. גאורגיה הכריזה על משטר ויזות לחיילים הרוסים בדרום אוסטיה ובהמשך דרשה את החלפתם ל"כוח שמירת שלום חדש". רוסיה סירבה להתייחס לדרישות הללו. אך במרץ חתמו רוסיה וגאורגיה על הסכם לפיו תוציא רוסיה את כוחות הצבא שלה משטח גאורגיה עד סוף שנת 2008.
אך ביולי של אותה שנה, שר ההגנה הרוסי סרגיי איבנוב נתן את הבטחתו לאבחזיה ולדרום אוסטיה במידה ו"גאורגיה תפתח נגדם בפעולות איבה". ההבטחה הזאת התבססה ככל הנראה על מקורות מודיעיניים של רוסיה לפיהם גאורגיה תכננה מבצע צבאי בשם "זינוק הנמר" שנועד להוציא את הכוחות הרוסיים מהחבלים ובהמשך לכבוש את שטחם. בראיון לסוכנות רויטרס שר הביטחון הגאורגי איראקלי אוקרואשווילי אישר למעשה את המידע ואמר כי "כבר בשנת 2005 פיתחנו תוכניות צבאיות לכיבוש אבחזיה ודרום אוסטיה...אבחזיה היא יעד אסטרטגי עבורנו..אנחנו מאמינים שארה"ב תגיש לנו סיוע צבאי".
בתחילת 2008 גברה המתיחות באזורי העימות וכן ביחסי גאורגיה רוסיה. הגאורגים שלחו מל"טים (מטוסים זעירים ללא טייס) מעל שמי המחוזות הבדלניים. אחרי שכמה כאלה הופלו, האשים הנשיא סאאקשווילי את הרוסים כאחראים על פעולות אגרסיביות בין-לאומיות ובהפצצת שטחה הריבוני של גאורגיה. רוסיה מצידה, האשימה את גאורגיה בהכנת תוכניות מלחמה נגד אבחזיה ודרום אוסטיה, ובנוסף תגברה את כוחותיה בחבלים. באפריל דווח כי רה"מ פוטין הנחה את ממשלתו לכונן "יחסים מיוחדים" עם החבלים הבדלניים ולסייע במידת הצורך לאוכלוסיה שלהם. באותו חודש תגברה רוסיה את כוחותיה באבחזיה. נשיא דרום אוסטיה התריע על תזוזת כוחות גאורגיים לעבר גבולותיו וקרא להימנע "מצעדים עם השלכות חמורות".
החל מסוף יולי לתוך תחילת אוגוסט החלו חילופי אש בין הצדדים בגבול בין דרום אוסטיה לגאורגיה. המוני אוסטים נטשו את ביתם והפכו לפליטים. התחיל פינוי של בירת החבל צחינוואלי, הסמוכה לגבול.
שר הפנים הדרום אוסטי אמר כי צבאו מוכן להפגיז את הערים גורי וקרלי. בד בבד, כוחות רוסיים נוספים הגיעו לשטח, כולל לוחמים ותיקים שהיו באפגניסטן ובצ'צ'ניה. הגפרור שהצית את הבנזין כבר עף באוויר.
פרוץ המלחמה היה רק עניין של זמן, וכל הצדדים היו בטוחים בכך. ב-7 באוגוסט ניסה הצבא הגאורגי לתפוס מקומות שולטים סביב צחינוואלי אך נהדף. על פי דיווח של השגריר האמריקני בגאורגיה, הצבא המקומי מקדם רקטות "גראד" לעבר דרום אוסטיה. הגאורגים המשיכו להאשים את הרוסים בהפרות של הפסקת האש ולא טמנו ידם בצלחת; מעט לפני חצות, בלילה שבין ה-7 ל-8 באוגוסט פתח צבא גאורגיה בהפגזה ארטילרית בשילוב טילים, על העיר צחינוואלי שבדרום אוסטיה ועל בסיס רוסי. הייתה זו הפגזת ריכוך ומיד אחריה הסתערו על העיר כוחות חי"ר ושריון גאורגיים וכבשו מספר כפרים בסביבה.
סמוך למועד התקיפה הודיעה הטלוויזיה הממלכתית הגאורגית כי "גאורגיה החליטה להשיב את שלטונה החוקי באוסטיה". בבוקר ה-8 באוגוסט קיבלה ארמיה 58 של צבא רוסיה פקודה לנוע לעבר צחינוואלי. זמן קצר לאחר מכן תקף חיל האוויר הרוסי שדות תעופה צבאיים של גאורגיה. ב-9 באוגוסט הגיעו כוחות רוסיים לסוחומי, בירת אבחזיה ולמעשה השתלטו עליה. בצהריי ה-10 באוגוסט נהדפו הכוחות הגאורגיים מבירת דרום אוסטיה וניהלו קרבות בפרבריה הדרומיים.
המלחמה לא התנהלה רק ביבשה, באותו יום התנהל גם קרב ימי בהשתתפות ארבע ספינות קרב רוסיות וחמש גאורגיות, ובסופו הוטבעה ספינת קרב גאורגית ואחרת נפגעה. לרוסיה הייתה עליונות ימית מלאה. מטוסים רוסיים תקפו מטרות שונות לאורך החוף. ב-11 באוגוסט הביא התמרון הרוסי באוסטיה את הגאורגיים לנטוש את העיר גורי (עיר הולדתו של סטלין) אשר נמצאת כ-70 ק"מ מהבירה טביליסי, יום לאחר מכן הגיעו כוחות רוסיים לפאתי העיר, כבשו אותה ומספר ערים נוספות.
רגע ביזרי אירע ב-15:00 באותו יום, אז נמלטו, ללא קרב, חיילים גאורגיים משתי חטיבות ממוכנות. הם נבהלו מהגעתם של גדוד צנחנים ופלוגת נחתים רוסיים והשאירו מאחור את כל ציודם ושלל רב של אמצעי הלחימה. ב-12 באוגוסט, הודיע הנשיא מדבדב כי כל שטחה של דרום אוסטיה טוהר. חיל האוויר והארטילריה הרוסית הפגיזו את עמק קודורי שבאבחזיה, מה שתרם לצבא הרוסי לכבוש אותו ללא התנגדות.
הצבא הגאורגי היה על סף קריסה ולנשיא סאאקשווילי לא הייתה ברירה אלא לקבל הפסקת אש שגובשה על ידי הנשיא מדבדב ונשיא צרפת סרקוזי. הגאורגים דיווחו על 412 הרוגים; 170 חיילים ו-228 אזרחים. בצד הרוסי היו 67 הרוגים וכ-280 פצועים, אצל האוסטים 87 לוחמים הרוגים -69 פצועים, האבחזים דיווחו על הרוג אחד. קרוב ל-200 אלף פליטים גאורגיים נאלצו לעזוב את בתיהם, ועשרות אלפים מהם התפזרו מרחבי מדינות הקווקז.
הקרבות אולי הסתיימו, אך לא המשבר הבין-לאומי. למרות ההסכם שנחתם, דווח כי כוחות רוסיים המשיכו להתקדם בשטחה הריבוני של גאורגיה לעבר טביליסי ונשארו בערים גורי וסנקי (Senaki).
כמו כן, גאורגיה סירבה לנהל כל מגעים בנושא אבחזיה ודרום אוסטיה. מבוכה נגרמה לה אחרי שוועדת חקירה של האיחוד האירופי האשימה אותה במלחמה ללא סיבה מוצדקת וכי היא זו שתקפה ראשונה, למרות טענותיה. עם זאת, אוקראינה, ליטא ופולין הביעו תמיכה בנשיא סאאקשווילי ולמורת רוחם של הרוסים הסכימו להציב בשטחן טילי יירוט של ארה"ב ולקבל בכך "מטריית הגנה" מפני תוקפנות רוסית עתידית. גרמניה אף הודיעה כי תפעל לצרף את גאורגיה לנאט"ו.
רוסיה מצדה איימה בצעדי תגובה חריפים, כולל כיוון טילים גרעיניים לשטחן של אותן מדינות. הייתה זו המערכה הראשונה במלחמה הקרה החדשה, אך להבדיל מהקודמת, הפעם מדובר באתגר אסטרטגי בגבולות רוסיה גופא, מה שהגביר את החרדות במדינה הגדולה בעולם.
רוסיה הודיעה על הפסקת שיתוף הפעולה עם הברית הצפון אטלנטית (נאט"ו), ועם ארגון הסחר העולמי. בתוך כך, היא הכירה בעצמאותן של דרום אוסטיה ואבחזיה, בזמן שהקהילה הבין-לאומית המשיכו לראות כחבלים בלתי נפרדים מגאורגיה. הנסיגה הרוסית מהשטח הגאורגי בוצעה רק ב-8 באוקטובר 2008, אך לא מהחבלים הבדלניים.
בסיכומו של דבר, "מלחמת חמשת הימים" הועילה לרוסיה והחזירה לה את המעמד של המעצמה העולמית השנייה בחוזקה. זו הייתה הפעם הראשונה שרוסיה החדשה שמרה בכוח על האינטרסים האסטרטגיים שלה, והזכירה לשכנותיה את מגבלות כוחן. סאאקשווילי לקח הימור לפיו רוסיה מודל 2008 עדיין חלשה ולכן תאפשר לו להשיג את מטרותיו הלאומיות-צבאיות. תוך פחות משבוע הוא התבדה ונאלץ לבלוע שתי צפרדעים - מדינות חסות עצמאיות תחת כנפיה של האימפריה מהצפון ואת בעל בית האמיתי והחזק בקווקז, ששם כדי להישאר.
גאורגיה נמצאת למעשה בין הפטיש הרוסי לכמה סדנים; ארמניה ואזרבייג'אן הן בנות בריתה של רוסיה וטורקיה הארדואנית תמיד תשמח להתרחב צפונה לאחת מיריבותיה ההיסטוריות. כמו במקרה הצ'צ'ני, הוכיחה רוסיה כי אצלה אין מקומות חסרי חשיבות, ואם צריך, היא תפעיל עוצמה בלתי פרופורציונלית על מנת להשליט את מרותה על עם קטן וסורר. סאאקשווילי הבין דבר נוסף, שבשנת 2014 יבינו גם האוקראינים, ה"מערב" הוא משענת קנה רצוץ אשר לא ישלח את חייליו לסייע במאמץ המלחמתי, וחמור מכך, להתעמת עם הדוב הרוסי.
לגאורגיה נגרמו נזקים חומריים קשים שדרשו ועודם דורשים שנים של תהליך שיקום. כיוון שאינה עשירה, היא לא תסתכן בטווח הנראה לעין במלחמה נוספת. רבים בגאורגיה מבינים שרוסיה לא הפעילה אפילו קמצוץ מעוצמתה הצבאית, שהלכה והשתפרה מאוד עם השנים.
במקרה כזה, עדיף להישאר עם פחות מאשר לאבד הכל.
משם נכנס לחלונות הגבוהים של הקרמלין כמנהיג הבלתי מעורער של רוסיה החדשה, הפוסט-סובייטית. התפרקותה של המעצמה האדומה הייתה לדבריו, "האסון הגיאו-אסטרטגי הגדול של המאה העשרים". הוא אמר גם כי רוסיה לעולם לא תרד עוד על הברכיים.
הקמת ארגון חבר המדינות העצמאיות בדצמבר 1991 לא הייתה יותר מברית רופפת, אך עדיין אפשרה לרוסיה לשמור את מרבית הרפובליקות הסובייטיות לשעבר תחת השגחתה. "אמא רוסיה" רואה את עצמה כמעין מבוגר אחראי במרחב שלה, על כן, מדינות סוררות אשר מעזות לפזול לכיוון מערב, עלולות לחוש את נחת זרועה. משנת 2000, שנתו הראשונה של ולדימיר פוטין בשלטון, האימפריה שבה לזירה.
אזור הקווקז תמיד אתגר את רוסיה בשלל גלגוליה; מתקופת האימפריה ועד ה-20 השנים האחרונות. שטח הררי זה היה והינו חבית חומר נפץ המכילה שלל עמים, קבוצות אתניות ודתות. כבר במאות הרביעית והחמישית לספירה הפכה הנצרות לדת השלטת באזור, אך לא לזמן רב כי במהלך המאות השמינית והתשיעית כבשו אותו הערבים והשליטו את האסלאם. נקודת המפנה הבאה הגיעה במאה ה-12 כאשר המלך הגאורגי דוד הרביעי הבנאי עלה לשלטון, הביא את גאורגיה לגדולתה והחזיר את הנצרות למעמדה הקודם. גאורגיה הפכה להיות למדינה הנוצרית הגדולה במזרח הקרוב. במאה ה-13 נכבשה הממלכה על ידי המונגולים, ובהמשך על ידי העותמאנים והפרסים. ב-1783 הפכה גאורגיה למדינת חסות של הרוסים, שבאותן שנים התפשטו לאזור הקווקז, וב-1801 סיפחו את הממלכה הנוצרית.
הגאורגים היו חלק מרוסיה עד 1918, אז ניצלו את האנדרלמוסיה של התפרקות האימפריה הרוסית והכריזו על עצמאות שהחזיקה מעמד שלוש שנים, עד שנכבשו על ידי הסובייטים ל-70 השנים הבאות. גאורגיה זכתה לעצמאות ב-1991, אך האתגרים והמתחים האתניים בה לא תמו.
במהלך שנות ה-90 התמודדה המדינה הצעירה עם שאיפות עצמאות של שלושה חבלים בדלניים עם מיעוטים אתניים: דרום אוסטיה, אבחזיה ואג'ריה. בתקופה הסובייטית הם היו חבלים אוטונומיים וכך זה היה אמור להימשך תחת שלטון גאורגי. תושבי שני החבלים הראשונים חששו מאובדן הסטטוס האוטונומי שלהם, ודרום אוסטיה הכריזה כבר ב-1989 על פרישה ואיחוד עם צפון אוסטיה השייכת לרוסיה.
פחות משנה לאחר הכרזת העצמאות, פרצה בגאורגיה מלחמת אזרחים בין תומכי הנשיא הראשון לבין תומכיו של יריבו העיקרי. עבור אבחזיה וצפון אוסטיה הייתה זו שעת הכושר נוחה להיפרע מהגאורגים.
שורה של פעולות איבה הדדיות, טיהורים אתניים, הפרות של זכויות אדם ואלפי הרוגים בשנים 1994-1991 הביאו להקמת כוח שמירת שלום רוסי בעיקרו ולהפסקת אש שברירית ומתוחה. הרוסים כמובן לא היו נטולי פניות ותמכו עקרונית במורדים. האבחזים והאוסטים הם עמים קווקזיים, נוצרים ברובם, אשר עד התקופה הסובייטית לא היו חלק אינטגרלי מגאורגיה. מבחינתם, שיוכם לגאורגיה הוא כפייה.
גאורגיה עברה מהפכת קטיפה בשנת 2003 והנשיא הוותיק אדוארד שוורנדזה, ששלט מ-1992, הודח מתפקידו. טרם לכן, הוא הואשם בשחיתות שלטונית שדרדרה את המדינה כלכלית על סף עוני. יריבו העיקרי, מיכאל סאאקשווילי טען לניצחון בבחירות אשר התקיימו בנובמבר של אותה שנה. שוורנדזה סירב להרפות והמוני גאורגים יצאו במחאה לרחובות הערים בקריאה להדחתו. הלחץ נשא תוצאות ולאחר תיווך של שר החוץ הרוסי, הודיע הנשיא הקשיש על פרישתו.
בינואר 2004 ניצח סאאקשווילי בבחירות חדשות והוכתר כנשיא המדינה. זמן קצר לאחר בחירתו הציע הנשיא החדש לבדלנים האוסטים אוטונומיה מורחבת כחלק מגאורגיה, אך אלה סירבו ודרשו עצמאות מלאה. בד בבד, רוסיה עודדה את תושבי דרום אוסטיה להחזיק בדרכונים שלה, מה שנתפס בגאורגיה כהתערבות רוסית בוטה.
בנוסף, סאאקשווילי התחיל להתקרב לברית נאט"ו ולארה"ב ואף לחתום על הסכם במסגרתו רכש אמצעי לחימה אמריקניים, יחד עם הכשרה צבאית. הנשיא הגאורגי לא הסתיר את שאיפתו בשינוי האוריינטציה הגאו-פוליטית המסורתית ואימוץ ערכים פרו-מערביים. עבור רוסיה כמובן זה היה נפנוף חצוף בסדין אדום. הם התרו בסאאקשווילי שלא לבצע צעדים אלה, אך הוא עמד על שלו וסירב להיענות לדרישות.
ב-2006 פרץ משבר קודורי. מדובר בעמק אבחזי שהיה בשליטה גאורגית באותה עת והכריז על הפסקת הציות לממשל המרכזי. גאורגיה הכניסה לשם כוחות צבא ומשטרה ודיכאה את ההתקוממות באיבה. סאאקשווילי שאף להשתלט מחדש על האזורים המורדים והיה מוכן להפעיל כוח לטובת העניין. הוא שלח כוחות להשתלט על צחינוואלי, בירת דרום אוסטיה והצליח לכבוש שטחים בסביבתה.
היחסים בין רוסיה לגאורגיה היו במסלול של הסלמה. גאורגיה הכריזה על משטר ויזות לחיילים הרוסים בדרום אוסטיה ובהמשך דרשה את החלפתם ל"כוח שמירת שלום חדש". רוסיה סירבה להתייחס לדרישות הללו. אך במרץ חתמו רוסיה וגאורגיה על הסכם לפיו תוציא רוסיה את כוחות הצבא שלה משטח גאורגיה עד סוף שנת 2008.
אך ביולי של אותה שנה, שר ההגנה הרוסי סרגיי איבנוב נתן את הבטחתו לאבחזיה ולדרום אוסטיה במידה ו"גאורגיה תפתח נגדם בפעולות איבה". ההבטחה הזאת התבססה ככל הנראה על מקורות מודיעיניים של רוסיה לפיהם גאורגיה תכננה מבצע צבאי בשם "זינוק הנמר" שנועד להוציא את הכוחות הרוסיים מהחבלים ובהמשך לכבוש את שטחם. בראיון לסוכנות רויטרס שר הביטחון הגאורגי איראקלי אוקרואשווילי אישר למעשה את המידע ואמר כי "כבר בשנת 2005 פיתחנו תוכניות צבאיות לכיבוש אבחזיה ודרום אוסטיה...אבחזיה היא יעד אסטרטגי עבורנו..אנחנו מאמינים שארה"ב תגיש לנו סיוע צבאי".
בתחילת 2008 גברה המתיחות באזורי העימות וכן ביחסי גאורגיה רוסיה. הגאורגים שלחו מל"טים (מטוסים זעירים ללא טייס) מעל שמי המחוזות הבדלניים. אחרי שכמה כאלה הופלו, האשים הנשיא סאאקשווילי את הרוסים כאחראים על פעולות אגרסיביות בין-לאומיות ובהפצצת שטחה הריבוני של גאורגיה. רוסיה מצידה, האשימה את גאורגיה בהכנת תוכניות מלחמה נגד אבחזיה ודרום אוסטיה, ובנוסף תגברה את כוחותיה בחבלים. באפריל דווח כי רה"מ פוטין הנחה את ממשלתו לכונן "יחסים מיוחדים" עם החבלים הבדלניים ולסייע במידת הצורך לאוכלוסיה שלהם. באותו חודש תגברה רוסיה את כוחותיה באבחזיה. נשיא דרום אוסטיה התריע על תזוזת כוחות גאורגיים לעבר גבולותיו וקרא להימנע "מצעדים עם השלכות חמורות".
החל מסוף יולי לתוך תחילת אוגוסט החלו חילופי אש בין הצדדים בגבול בין דרום אוסטיה לגאורגיה. המוני אוסטים נטשו את ביתם והפכו לפליטים. התחיל פינוי של בירת החבל צחינוואלי, הסמוכה לגבול.
שר הפנים הדרום אוסטי אמר כי צבאו מוכן להפגיז את הערים גורי וקרלי. בד בבד, כוחות רוסיים נוספים הגיעו לשטח, כולל לוחמים ותיקים שהיו באפגניסטן ובצ'צ'ניה. הגפרור שהצית את הבנזין כבר עף באוויר.
פרוץ המלחמה היה רק עניין של זמן, וכל הצדדים היו בטוחים בכך. ב-7 באוגוסט ניסה הצבא הגאורגי לתפוס מקומות שולטים סביב צחינוואלי אך נהדף. על פי דיווח של השגריר האמריקני בגאורגיה, הצבא המקומי מקדם רקטות "גראד" לעבר דרום אוסטיה. הגאורגים המשיכו להאשים את הרוסים בהפרות של הפסקת האש ולא טמנו ידם בצלחת; מעט לפני חצות, בלילה שבין ה-7 ל-8 באוגוסט פתח צבא גאורגיה בהפגזה ארטילרית בשילוב טילים, על העיר צחינוואלי שבדרום אוסטיה ועל בסיס רוסי. הייתה זו הפגזת ריכוך ומיד אחריה הסתערו על העיר כוחות חי"ר ושריון גאורגיים וכבשו מספר כפרים בסביבה.
סמוך למועד התקיפה הודיעה הטלוויזיה הממלכתית הגאורגית כי "גאורגיה החליטה להשיב את שלטונה החוקי באוסטיה". בבוקר ה-8 באוגוסט קיבלה ארמיה 58 של צבא רוסיה פקודה לנוע לעבר צחינוואלי. זמן קצר לאחר מכן תקף חיל האוויר הרוסי שדות תעופה צבאיים של גאורגיה. ב-9 באוגוסט הגיעו כוחות רוסיים לסוחומי, בירת אבחזיה ולמעשה השתלטו עליה. בצהריי ה-10 באוגוסט נהדפו הכוחות הגאורגיים מבירת דרום אוסטיה וניהלו קרבות בפרבריה הדרומיים.
 |
| חיילים גאורגיים |
המלחמה לא התנהלה רק ביבשה, באותו יום התנהל גם קרב ימי בהשתתפות ארבע ספינות קרב רוסיות וחמש גאורגיות, ובסופו הוטבעה ספינת קרב גאורגית ואחרת נפגעה. לרוסיה הייתה עליונות ימית מלאה. מטוסים רוסיים תקפו מטרות שונות לאורך החוף. ב-11 באוגוסט הביא התמרון הרוסי באוסטיה את הגאורגיים לנטוש את העיר גורי (עיר הולדתו של סטלין) אשר נמצאת כ-70 ק"מ מהבירה טביליסי, יום לאחר מכן הגיעו כוחות רוסיים לפאתי העיר, כבשו אותה ומספר ערים נוספות.
רגע ביזרי אירע ב-15:00 באותו יום, אז נמלטו, ללא קרב, חיילים גאורגיים משתי חטיבות ממוכנות. הם נבהלו מהגעתם של גדוד צנחנים ופלוגת נחתים רוסיים והשאירו מאחור את כל ציודם ושלל רב של אמצעי הלחימה. ב-12 באוגוסט, הודיע הנשיא מדבדב כי כל שטחה של דרום אוסטיה טוהר. חיל האוויר והארטילריה הרוסית הפגיזו את עמק קודורי שבאבחזיה, מה שתרם לצבא הרוסי לכבוש אותו ללא התנגדות.
הצבא הגאורגי היה על סף קריסה ולנשיא סאאקשווילי לא הייתה ברירה אלא לקבל הפסקת אש שגובשה על ידי הנשיא מדבדב ונשיא צרפת סרקוזי. הגאורגים דיווחו על 412 הרוגים; 170 חיילים ו-228 אזרחים. בצד הרוסי היו 67 הרוגים וכ-280 פצועים, אצל האוסטים 87 לוחמים הרוגים -69 פצועים, האבחזים דיווחו על הרוג אחד. קרוב ל-200 אלף פליטים גאורגיים נאלצו לעזוב את בתיהם, ועשרות אלפים מהם התפזרו מרחבי מדינות הקווקז.
 |
| המהלכים העיקריים במלחמה |
הקרבות אולי הסתיימו, אך לא המשבר הבין-לאומי. למרות ההסכם שנחתם, דווח כי כוחות רוסיים המשיכו להתקדם בשטחה הריבוני של גאורגיה לעבר טביליסי ונשארו בערים גורי וסנקי (Senaki).
 |
| 66 ק"מ מטביליסי. חיילים רוסיים |
כמו כן, גאורגיה סירבה לנהל כל מגעים בנושא אבחזיה ודרום אוסטיה. מבוכה נגרמה לה אחרי שוועדת חקירה של האיחוד האירופי האשימה אותה במלחמה ללא סיבה מוצדקת וכי היא זו שתקפה ראשונה, למרות טענותיה. עם זאת, אוקראינה, ליטא ופולין הביעו תמיכה בנשיא סאאקשווילי ולמורת רוחם של הרוסים הסכימו להציב בשטחן טילי יירוט של ארה"ב ולקבל בכך "מטריית הגנה" מפני תוקפנות רוסית עתידית. גרמניה אף הודיעה כי תפעל לצרף את גאורגיה לנאט"ו.
רוסיה מצדה איימה בצעדי תגובה חריפים, כולל כיוון טילים גרעיניים לשטחן של אותן מדינות. הייתה זו המערכה הראשונה במלחמה הקרה החדשה, אך להבדיל מהקודמת, הפעם מדובר באתגר אסטרטגי בגבולות רוסיה גופא, מה שהגביר את החרדות במדינה הגדולה בעולם.
רוסיה הודיעה על הפסקת שיתוף הפעולה עם הברית הצפון אטלנטית (נאט"ו), ועם ארגון הסחר העולמי. בתוך כך, היא הכירה בעצמאותן של דרום אוסטיה ואבחזיה, בזמן שהקהילה הבין-לאומית המשיכו לראות כחבלים בלתי נפרדים מגאורגיה. הנסיגה הרוסית מהשטח הגאורגי בוצעה רק ב-8 באוקטובר 2008, אך לא מהחבלים הבדלניים.
בסיכומו של דבר, "מלחמת חמשת הימים" הועילה לרוסיה והחזירה לה את המעמד של המעצמה העולמית השנייה בחוזקה. זו הייתה הפעם הראשונה שרוסיה החדשה שמרה בכוח על האינטרסים האסטרטגיים שלה, והזכירה לשכנותיה את מגבלות כוחן. סאאקשווילי לקח הימור לפיו רוסיה מודל 2008 עדיין חלשה ולכן תאפשר לו להשיג את מטרותיו הלאומיות-צבאיות. תוך פחות משבוע הוא התבדה ונאלץ לבלוע שתי צפרדעים - מדינות חסות עצמאיות תחת כנפיה של האימפריה מהצפון ואת בעל בית האמיתי והחזק בקווקז, ששם כדי להישאר.
גאורגיה נמצאת למעשה בין הפטיש הרוסי לכמה סדנים; ארמניה ואזרבייג'אן הן בנות בריתה של רוסיה וטורקיה הארדואנית תמיד תשמח להתרחב צפונה לאחת מיריבותיה ההיסטוריות. כמו במקרה הצ'צ'ני, הוכיחה רוסיה כי אצלה אין מקומות חסרי חשיבות, ואם צריך, היא תפעיל עוצמה בלתי פרופורציונלית על מנת להשליט את מרותה על עם קטן וסורר. סאאקשווילי הבין דבר נוסף, שבשנת 2014 יבינו גם האוקראינים, ה"מערב" הוא משענת קנה רצוץ אשר לא ישלח את חייליו לסייע במאמץ המלחמתי, וחמור מכך, להתעמת עם הדוב הרוסי.
לגאורגיה נגרמו נזקים חומריים קשים שדרשו ועודם דורשים שנים של תהליך שיקום. כיוון שאינה עשירה, היא לא תסתכן בטווח הנראה לעין במלחמה נוספת. רבים בגאורגיה מבינים שרוסיה לא הפעילה אפילו קמצוץ מעוצמתה הצבאית, שהלכה והשתפרה מאוד עם השנים.
במקרה כזה, עדיף להישאר עם פחות מאשר לאבד הכל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה