חוק הלאום - על מה כל המהומה?

חוק הלאום, או בשמו המלא - חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי אושר בכנסת ב-19.7 לאחר לחץ של רה"מ להכניסו לספר החוקים. לא ברור לי מדוע התעקש נתניהו להצביע עליו דווקא בעת זו, כנראה שרוח הבחירות מתחילה לנשב, יחד עם הרצון לעצב את סדר היום הציבורי עם נושא, שמעשית לפחות, לא ישפיע על חיינו ויש לו ערך הצהרתי בלבד, גם אם נדמה אחרת. לא הספיקה הדיו של הנייר עליו רשום החוק להתייבש וכבר קמה סערה ציבורית שמסרבת להירגע. 

האופוזיציה בכנסת מצאה לה שעת כושר וחברה אל דרוזים שנעלבו וטענו שמעתה הם אזרחים סוג ב' ודורשים שוויון. 

אף אחד כמובן לא מפקפק בערכם ובתרומתם למדינה, אך נדמה לי שיש פה אי-הבנה שהלכה יותר מידי רחוק. זה הזמן לצלול לעומק החוק. 

חיפשתי גם אני משהו להתקומם עליו בחוק, אבל קודם עלי להבין במה דברים אמורים. בסעיפים 1 עד 3 רשומים הדברים המובנים מאליהם איתם יסכים כל אדם ציוני: ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי שבה הוא ממש את זכותו הטבעית, התרבותית הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית ושזוהי זכות ייחודית לעם היהודי. שם המדינה הוא "ישראל", צבעי הדגל עם המגן דוד, סמל המנורה, המנון "התקווה", בירת המדינה - ירושלים השלמה והמאוחדת. לדעתי עניין ה"מאוחדת" הוא קצת פיקציה כי האיחוד בעיניי הוא די מלאכותי, לאור המצב הכלכלי והסוציאלי של השכונות הערביות בעיר, שמוזנחות כבר שנים. ובכל זאת, איחוד העיר הוא נושא בקונצנזוס בציבור.  

הבעיה בחוק, מבחינתי ומבחינת רבים, היא בסעיף 4 (ב) - שפה; "לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה". עד חקיקת חוק הלאום, הערבית הייתה שפה רשמית שנייה בישראל, כך נתקבע בתקופת המנדט הבריטי (אז גם האנגלית נחשבה לשפה רשמית ובוטלה אחרי קום המדינה), וכן בפסיקות בג"ץ ובתקנות הכנסת. הח"כים יכלו אפילו להגדיר את הערבית כשפה רשמית שנייה. המונח "מעמד מיוחד" אינו ברור דיו. 

סעיף (ג) מבטל למעשה את קודמו, אם מנסים להבין אותו כלשונו: "אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה". אם כך, יואילו בטובם המחוקקים להסביר מה כוונתם לגבי מעמד השפה הערבית, אותה דוברים כשפת אם כ-20% מהאוכלוסייה. אתנגד לפגיעה במעמדה.   

שאר סעיפי החוק (11-5) נמצאים גם הם בקונצנזוס; המדינה תהיה פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות, תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה (אזרחים - הכוונה כמובן גם לאזרחים בני מיעוטים), תפעל בתפוצות לשימור הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי (פה אני מניח שמכוונים יותר ליהדות ארה"ב שהיחסים איתה נמצאים בנקודה בעייתית בגלל סוגיות הגיור ושאר היחסים עם הזרם הרפורמי והקונסרבטיבי). 

סעיף 7 על ההתיישבות היהודית נועד לתת מענה למתנגדים לייהוד הנגב והגליל; "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה". מתנגדי החוק טוענים שסעיף זה יכשיר גם את ההתיישבות ביו"ש ואת סיפוחה למדינת ישראל. 

אני חושב שזה סעיף מאוד חשוב ואני מאוד מסכים איתו. בטווח הנראה לעין, היהודים יהיו מיעוט מצומק בפריפריה של מדינתם, מה שעלול לפתוח פתח לערבים ולבדואים לדרוש זכויות לאומיות בנגב ובגליל, בטענה, המוצדקת מבחינתם, כי הם הרוב הלאומי בחבלים אלה. בעבר דובר גם על הקמה של אוטונומיה ערבית בגליל. במילים אחרות, איפה שהמדינה ותושביה לא נמצאים, נוצר וואקום שמנוצל על ידי לאומנים מקרב בני המיעוטים. 

בהצעת החוק במקור, סעיף זה היה שונה ודיבר על הזכות של בני דת אחת או בני לאום אחד לקיים התיישבות קהילתית נפרדת. המתנגדים טענו שמדובר באישור דה-פקטו לקיום יישובים סגורים לבני לאום אחר.   

סעיף 8 מגדיר את הלוחות העבריים והלועזיים כלוחות השנה הרשמיים של המדינה, סעיף 9 על שני סעיפיו קובע כי יום העצמאות הוא יום חג לאומי וימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולשואה והגבורה הם ימי הזיכרון הרשמיים, סעיף 10 מדבר על ימי מנוחה ושבתון; שבת ומועדי ישראל הם ימי המנוחה של היהודים, ולמי שאינם יהודים קיימת כמובן הזכות לימי מנוחה וחג לפי דתם. סעיף 11 מקבע את נוקשות החוק כחוק יסוד. כלומר, ניתן לשנות אותו בחוק יסוד אחר שהתקבל ברוב של חברי הכנסת. אמנם הוגשו כמה עתירות לבג"ץ לביטול החוק, אך אני מוכן לשים את נפשי בכפי ולהמר כי בית המשפט לכל היותר יגיד את השגותיו אך לא יבטל אותו. כל סיטואציה אחרת היא התערבות בוטה בעבודת המחוקק שבמקרה זה, מכוון לדעת רבים.  

דגל ישראל בלטרון: צילום דוד בקר