"פוליטיקאים ועיתונאים שותפים לגורל עצוב. שניהם צריכים לדבר היום על דברים שהם יבינו במלואם רק מחר".
- הלמוט שמידט
כפי ששוטרים וכבאים לא מפסיקים להיות שוטרים וכבאים אחרי שהם יוצאים מהתחנה ומסיימים משמרת, כך לא העיתונאים כאשר הם מסיימים ערב במערכת בה עובדים. קרוב לשלוש שנים בעולם התקשורת ושנתיים של כתיבה בבלוג זה, הביאו אותי לקחת על עצמי סטנדרטים מחמירים של עיתונאי. יודע ודאי כל סטודנט שנה א' בכל חוג לתקשורת באקדמיה, שתפקידנו לבקר ולאתגר את השלטון, אך גם להיות הוגנים ולציין אותו לטובה כאשר הוא מביא הישגים לציבור.
מהם הישגים אלה? שכל אחד יכריע לעצמו. עבורי, כעיתונאי הנמצא בצד האידאולוגי הימני של המפה הפוליטית, חשובים מבצעים אמיצים ונחוצים מעבר לקווי האויב, קשירת קשרים מדיניים עם מנהיגים ברחבי העולם והכרתם בירושלים כבירת ישראל, בנייה משמעותית ביו"ש, ומדיניות כלכלית אחראית אשר מיטיבה עם הציבור, עוזרת לשכבות החלשות ומצמצמת פערים חברתיים. אם משהו מזה קורה או יקרה, אין סיבה שלא אריע ואמחא כפיים, כמו בערך 80% מהציבור הישראלי.
ישנם כאלה שאומרים לי: "איך אתה לא תומך ברה"מ שהוא גם יו"ר המפלגה שלך, הליכוד?". אתחיל בכך שאני עדיין מתחבט אם כעיתונאי ראוי שאהיה גם חבר במפלגה מסוימת, למרות שהתפקדתי אליה שנים רבות לפני הקריירה הנוכחית שלי, ממניעים אידאולוגיים כמובן. מה גם שאין חוק כלשהו האוסר על עיתונאים להתפקד למפלגות ואני מניח שיש לא מעטים בין הקולגות שלי במערכות התקשורת השונות המשלמים דמי חבר שנתיים למפלגה כזו או אחרת. אבל העניין הוא לא בהכרח זה.
היושר האישי אומר לי שיש בעיה קשה במנהיג מדינה החשוד בפלילים ומסובך עם שלושה כתבי אישום. היה פחות מטריד אותי אם זה היה קורה נגיד, במצרים, אבל נתניהו הוא רה"מ שלי. כך שבמוקדם או במאוחר, השיח האידאולוגי זז הצידה, וכמו חור שחור בחלל, הכל נשאב לעניין המשפטי; תהיה חסינות או לא תהיה? האם יוכל לכהן רה"מ עם האישומים או שעליו להכריז על נבצרות? הרי אותו נתניהו, כיו"ר האופוזיציה, אמר בזמנו לאולמרט ש"ראש ממשלה השקוע עד צוואר בחקירות, אין לו מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים (הכוונה הייתה למו"מ עם סוריה). קיים חשש אמיתי שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על בסיס האינטרס הלאומי". אם כך, נאה דורש - נאה מקיים.
בכל אופן, כל הטרלול הפוליטי הבלתי נדלה מספק לכתבים הפוליטיים אחלה תעסוקה ולי רעיונות למאמרים בבלוג. חברים קוראים את זה ומסתכלים עלי אחרי זה בפליאה, "וואו, איך יש לך את האומץ לכתוב את הדברים האלה?", שואלים. התשובה שלי בדרך כלל דומה: "מישהו במפלגה הזאת צריך למלא את התפקיד המעצבן של הילד ההוא שצועק 'המלך הוא עירום'". אף שהמלך שלנו דווקא לבוש במיטב חליפות השרד. במאמרים הפוליטיים האחרונים ניסיתי להבין את הליכודניק הממוצע, לצורך העניין מהפריפריה. מה מניע אותו לשים פעם אחר פעם פתק "מחל" בקלפי אף שביבי, מושא הערצתו, לא בדיוק סופר אותו. עמדתי גם על תופעת הביביזם וניסיתי לנתח אותה, אך בשני המקרים לקורא הרציונלי קשה להבין את הליכודניק והביביזם.
יש כאן שילוב מרתק של שיווק פוליטי גאוני והצבעה מסורתית. מחנה השמאל-מרכז יחזור לשלטון רק אם יצליח לפצח את התופעות האלה או לחכות שנתניהו יירד מהבמה הפוליטית, מה שיבוא קודם. אחת מתופעות הלוואי של השנים האחרונות היא הפיכת השיח הפוליטי לאד-הומינם (טיעון לגופו של אדם). למזלי, אני זוכה לוויכוחים פוריים עם ברי פלוגתא ממחנה השמאל, ושנינו מצטערים שזה כבר לא נפוץ.
עד כאן פוליטיקה, הלאה. בשנה האחרונה השתדלתי לגלות לקוראים פן יותר אישי שלי. לקחתי את הקוראים להופעה של אביתר בנאי, לטיול בשדות הכלניות בדרום, לימי כיף בהרי השומרון וגוש עציון ואפילו לגיחה קטנה בפראג הקסומה. כל יומן מסע כזה הוא לא רק זיכרון נעים אלא גם שורה של המלצות לביקור עם ערך. אפרופו יומנים, מצאתי יומן אישי מלפני יותר מ-20 שנה ואזרתי לא מעט אומץ כדי לפרסם את עיקרי תוכנו. זהו חלק מתהליך של השלמה עם עצמי, הרי מה שהיה - היה, ואת העבר אי אפשר לשנות אלא רק ללמוד ממנו ולנצור בלב חוויות שלא יחזרו. המאמר על בר המצווה הוא למשל אחת מהן.
התמודדתי עם אובדן של חברה לעבודה וביטאתי את מה שלא הספקתי ורציתי להגיד לה בחייה במכתב שריגש רבים שהכירו אותה. מבחינת האקטואליה מרחבי העולם בחרתי להתמקד בסוגיות הנוגעות ברוסיה ובחבר העמים. הצגתי לקוראים אירועים מזווית הראייה הרוסית, הפחות מוכרת לקורא הישראלי - החל מסיפוח חצי האי קרים, דרך הנושא הקדוש עבור הרוסים של מלחמת העולם השנייה ועד לסדרה צ'רנוביל שהכתה גלים גם ברוסיה. במאמר על הצוללת הסודית שנשרפה, נתתי פרשנות מעבר לכמה כתבות חדשותיות ששלחתי לאתר "ישראל היום".
מבחינת חיפוש הנושאים, אני מודה שמחודש לחודש האתגר רק גדל ובהחלט לא קל לי. היו כמה רעיונות שכבר התחלתי לעבוד עליהם ונאלצתי לוותר בגלל שלא היה לי איך לפתח ולהעשיר את הטקסט. אני מרגיש לפעמים כאילו כתבתי כבר על הכל וכיסיתי את הנושאים שמעניינים אותי. אך מה שטוב בתחום החדשות והאקטואליה זה שתמיד קורה משהו בפינה נידחת כלשהי, כך שאולי אני סתם מודאג לחינם.
לקוראי הנאמנים מבטיח שגם בשנה השלישית של הבלוג יהיו טיולים, אירועים היסטוריים בתאריכים עגולים ועוד כל מיני רעיונות שיעלו לי לראש אפילו באמצע הלילה. רנדי פאוש, פרופסור אמריקני למדעי המחשב, אמר בנאומו המפורסם "ההרצאה האחרונה" משהו שהוא נכון כנראה לכל בלוגר או כתב: "אחד הדברים שמאפשרים לך להיות אופטימיסט הוא תוכנית מגירה למקרה שהכל יתפקשש. יש המון דברים שלא מדאיגים אותי, כי יש לי תוכנית מוכנה למקרה שהם אכן יתרחשו".
