וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.
- בראשית יב, א'
22 באוקטובר 1990 נמל התעופה שרמטייבו, מוסקבה. אני בן ארבע וחצי עם הוריי עולים למטוס שינתק אותנו מהמולדת ההיסטורית ויביאנו אל ארץ חדשה שלא היה לנו מושג לגביה. היום זה היה נראה כמו בריחה של פליטים; כמה מזוודות קטנות המלאות בבגדים ובכלי בית, זה מה שלקחנו איתנו. כל היתר ההורים מכרו, חילקו או זרקו. במחי יד נעקרו שורשים של כמה דורות כי לא יכולנו יותר להישאר ברוסיה הסובייטית. המדינה התפרקה לנגד עינינו והיה חשש ממשי מסגירת חשבונות עם היהודים כמיטב המסורת האנטישמית של פעם והפרעות הזכורים לשמצה. ברגע שניתן האות, אבא עשה את כל הצעדים הנדרשים כדי לשחרר אותנו מהשלשלאות של המשטר, כולל תשלום פרוטקשן מופקע לרשויות על ויתור האזרחות. ברגע שגלגלי המטוס התנתקו מהקרקע הגשר נשרף כולו מאחורינו, ידענו שלא נחזור לשם לעולם. אמא סיפרה שבכיתי הרבה במהלך הטיסה, שלא הייתה ישירה אלא עברה דרך בודפשט שאישרה את המעבר לישראל. בקונקשן בהונגריה סיפרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע בדיחות על מישהו בשם אברהם. לא יודע מאיפה הבאתי אותן אבל היה בכך משהו סמלי - בשיעורי התורה הראשונים בבית הספר הבנתי שיש לנו רקע דומה.
אני ונטשה, 1988
אפשר להוציא אותי מרוסיה, אבל היה קשה להוציא אותה ממני. בשלג הקל הראשון שירד בקריית שמונה, אליה הגענו אחרי חודש בחיפה, ביקשתי מההורים למצוא את הוואלנקי שלי, מגפיים מסורתיים העשויים מצמר כבשים אטום שגם בקור עז שומרים על הרגליים חמות. ההורים צחקו בעודי מסתכל בעצב דרך החלון בסלון על הפתיתים הקטנים צובעים את המדרכות בלבן. השלג הרב זהו אחד הזכרונות הראשונים שלי, לצד שדרה רחבה וטראם בצבע אדום. לקח זמן עד שהתחלתי לדבר בעברית.
עם רומה, קריית שמונה 1991
חוץ מהגננת לא היה מי שידחוף אותי ללמוד את השפה, השפה בפיהם של הורי הייתה מאוד דלה ושתי הסבתות שלי וסבא ידעו מילים בודדות בלבד. זהו פער הדורות של העולים באשר הם והאולפן עזר אך מעט. סירבתי משום מה ללמוד עברית בגן חובה והייתי ילד עקשן באופן כללי ועד היום אני רוצה שדברים ילכו בקצב שלי (בכל זאת מזל שור). הגננת תפסה את זה כקושי התפתחותי והמחיר היה להישאר עוד שנה בגן כדי לעלות לכיתה א' בשל יותר. באותה תקופה הכרתי את דיאנה ורנטה שהיו בין החברות הראשונות שלי ואיתן הגעתי ביום הראשון בבית הספר המגינים שבקריית שמונה. היינו שלושה ילדי עולים שגרו באותו בניין או די קרוב אחד לשני ברחוב. צמחנו ביחד ובזכותן חציתי את הרוביקון של השפה והתרבות, לפחות מחוץ לבית.
שלום כיתה א', 1993. עם רנטה מימין ודיאנה משמאל
בשנים הראשונות בארץ כל הסביבה של ההורים הייתה דוברת רוסית. עוד במולדת הישנה הם אהבו לארח וכך גם היה אז, בתחילת שנות ה-90, וכמובן היום. אירוח זה כמובן שולחן מלא במאכלים ובשתייה חריפה. וכך, לצד סלט אוליבייה, פטה כבד, בורשט, פילמני וסלודקה (דג מלוח בשמן) הייתה וודקה קגלביץ' הזכורה לרע, שנקנתה מחוסר ברירה כי המבחר היה מצומצם ביותר. חיינו בצניעות וההורים עבדו בעבודות יזע שגם מובטלים לא מוכנים לעבוד כעת. היה מקרה שאני, אמא, אבא ועוד כמה מחבריהם הלכנו למזבלה של קריית שמונה כדי למצוא כלים לבית שלא היה ביכולתנו להשיג. שולחן מטבח וכמה כיסאות מצאו הורי ברחוב והם שימשו אותנו במשך שנים רבות.
עם זאת, לא הרגשתי שאני ילד עני ולא חשבתי שחסר לי משהו שהיה לילדים אחרים. היו לי מלא צעצועים ובכל קיץ הלכתי לקייטנה ואפילו לחוגים. אחותי, שנולדה ב-1992 וזכתה להיות הצברית הראשונה של המשפחה, פונקה ברוחב לב עם אין ספור בובות, בגדים, שלושה חתולים וכלב (בחישוב מצטבר). כשההורים אמרו ש"אין כסף" ידעתי שהמצב באמת לא טוב והסתפקתי במה שיש לי. את ההשלמות קיבלתי בכל מקרה מהסבתות. כשכבר גרנו בחיפה אמא הייתה עובדת נקיון במשרדים של חברת הנדסה כלשהי. מידי פעם הייתי עוזר לה ובתמורה בסוף המשמרת קיבלתי חמישה שקלים כדי לקנות לעצמי משהו בסופרמרקט ליד. זה היה סכום גדול בשבילי ולאושר לא היה גבול. כך למדתי להעריך כל שקל שאני מרוויח, דרך עבודת כפיים.
עם ההורים וחברים שלהם, קריית שמונה 1992
אמא עם אורחים בבית, קריית שמונה 1992
עם ההורים ואחותי, 1992
"ברוסיה היינו ז'ידים (יהודונים) וכאן אנחנו רוסים מסריחים", שמעתי לא פעם באירוניה מפי עולים שהכרתי. לרוב זה לווה יחד עם "תחזרו לרוסיה" והמקצוע שבו אמא שלנו כביכול עובדת כי "כל הרוסיות זונות". פעם הביטויים הדוחים האלה היו ממש מעליבים אותי ולקחתי ללב. התביישתי בזה שאני יהודי שנולד ברוסיה ודאגתי להסוות זאת היטב. הייתה אפילו פעם שהתחלתי לדבר עם ההורים רק בעברית בבית, אך חדלתי מכך כי ראיתי שזה לא נוח להם. כן, אצלנו "הרוסים" כיבוד הורים הוא חובה בלתי מעורערת, עוד לפני שידענו שזה כתוב בעשרת הדיברות. חוץ מחגיגות הנובי גוד (ציון השנה האזרחית החדשה ב-31.12) ניתקתי את עצמי תרבותית מהמולדת ההיסטורית.
עשיתי כל מאמץ כדי להעלים שאריות של מבטא והצלחתי כי מתפלאים שאני יוצא רוסיה, כאילו שזה משהו רע. את כל המורשת העממית העשירה, שקיבלתי דרך ספרים ומוזיקה מאמא, סבא ושתי הסבתות החבאתי עמוק במגירה, חלילה שלא אחשף ואסתכן בגזענות. רק כשנה - כשנתיים לפני הצבא החלטתי לא להתבייש יותר ויצאתי עם חבורה של "רוסים", שאת חלקם הכרתי מהתיכון. בגדוד השריון שבו שירתי התחילה הפריחה. הייתי חלק מחבורה שקראנו לה בצחוק המפר"ס (המאפיה הרוסית, עוד סטיגמה מוכרת) ולא דפקנו חשבון לאף אחד. היה משעשע לראות את רופאת הגדוד ד"ר מרינה משחקת שחמט עם החובש ויטלי כשברקע מתנגן רוק רוסי כבד בפול ווליום. בינינו דיברנו בעיקר ברוסית והיינו כוח שאף ערס מהמפקדה לא רצה להתעסק איתו. באותה תקופה חזרה לי הגאווה במוצא שלי וסגרתי מעגל ב-2016 כאשר עשיתי טיול שורשים במשך שלושה שבועות במולדת ההיסטורית. גיליתי את הקסם של סנט פטרבורג ומוסקבה.
בניז'ני נובגורוד (גורקי), 2016
נובי גוד 2018
התחלתי להתעניין יותר ויותר במה שקרה "שם". מעבר לסיפורים המשפחתיים רציתי ועודני רוצה ללמוד כמה שיותר על המדינה שבה נולדתי. ראיתי סרטי תעודה, קראתי ספרים ברוסית, הורדתי אבק מדיסקים של להקות וזמרים שאני אוהב וששמעתי משחר ילדותי. בשנתיים האחרונות הזמנתי מאי.ביי פריטים רבים מחבר העמים: החל מאותות ועיטורים סובייטים ועד למפות ואטלסים - תחביב שירשתי מסבא שהיה חובב גיאוגרפיה. כל הדברים האלה הם אוצר וחלק ממסע בזמן לרוסיה מהתקופה של הסבים והסבתות ואף מעבר לכך.
אם אפשר לשלב תחביב במקצוע אז מה טוב. ב"ישראל היום", העיתון בו אני עובד, הקמנו צוות חדשות חוץ בלתי רשמי ולקחתי על עצמי לכתוב כתבות על אירועים חדשותיים במדינות חבר העמים. הכנתי גם כמה כתבות מוסף גדולות כשהמשמעותית שבהן הייתה על המצור הנאצי של העיר לנינגרד במשך 872 יום. ראיינתי שלוש ניצולות ששיתפו אותי בסיפורים מצמררים אך גם עם קורטוב יהודי מפתיע. הרגשתי שאני לא רק כתב, אלא שליח ציבור שמביא את קולם של אלה שאין להם איך ואיפה לשתף את חוויותיהם. זו הייתה מלאכת קודש.
אם חשבתי שהעבר מאתגר, אז העתיד אף יותר. שנה ועוד שנה עוברת וכמו כדור פורח אני מתרחק יותר ויותר מרוסיה. שפת האם כבר לא באותה רמה ואני מרגיש שהיא נשחקת עם הזמן. 30 שנה מתוך 34 שנות חיי עברתי בישראל כך שזה די הגיוני. אפילו האנגלית שלי במבטא ישראלי וכשביקרתי ברוסיה, אנשים שלא הכירו אותי התקשו להאמין שנולדתי בה. זהו תהליך הגיוני וכמה שלא אנסה להיאחז בערכים ובתרבות משם, אולי זה מאבק קצת אבוד. אם תהיה לי בת זוג ישראלית אשמח לחשוף בפניה את העולם שממנו אני בא ולהנחיל אותו לילדיי, בדגש על השפה אך הם יהיו כנראה הדור האחרון במשפחה שיידעו אותה וגם זה במשורה. מקווה שלא, ימים יגידו.
קבוצה חביבה בפייסבוק הגדירה את ילדי העולים כדור 1.5 כי גם הם התחילו פה מאפס וצמחו ביחד עם הוריהם. כשאמא ואבא עלו לארץ הם היו צעירים ממני כיום ואני מעריץ אותם על הנחישות והכוחות הנפשיים שנדרשו להם על מנת לשרוד בג'ונגל המזרח תיכוני הזה ולהחזיק בגאווה את הראש מעל המים. הם, ושאר עולי שנות התשעים, חלוצים מודרניים שהפריחו את הפריפריה והביאו למדינה הזאת איכות מקצועית ואינטלקטואלית שלא תסולא בפז. לכל דור ודור יש את הגיבורים שלו, יש בהם את אלה שמקבלים צל"שים על פעולה בשדה הקרב או מעשה הירואי בסביבה האזרחית. אך יש גם את אלה שהחליטו לעשות מעשה, לפרוש כנפיים ולהתחיל חיים חדשים מאפס וכמעט לבד. זהו הקסם של הרוח האנושית ומה שמחבר אותנו ביחד.
