חזון הדור בנוגע להתיישבות

"בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם" (משלי כ"ט, י"ח)  

מדינת ישראל הפכה להיות "אומת הסטארט-אפ". מדינת חדשנות, טכנולוגיה מתקדמת, מדע פורץ דרך ועוצמה צבאית שמציבים אותה במעמד של מעצמה אזורית.

העם היושב בציון כיתת את הטרקטור והמחרשה למחשבים ואפליקציות. הציונות המעשית והמסורתית כמעט ונזנחה ואיתה ערכי ההתיישבות העובדת והלוחמת.   

מעטים עוד מיישבים את הגבולות, עושים תורניות שמירה בלילה וזוכים לראות את השדה, הרפת או הלול עם האור הראשון של הבוקר. הם אלה ששומרים על הגחלת בוערת ומנסים להתמודד, כמעט ללא סיכוי, עם הצפת השוק עם מוצרים מיובאים. 

בתחום ההתיישבות בנגב, בגליל וביו"ש, הביורוקרטיה מתישה את האידאליסטים שרוצים להפריח את השממה ולצאת מגבולות מדינת תל אביב. נדרשים אין סוף אישורים, מסמכים וועדות כדי להקים נקודה על הקרקע. הארץ מובטחת לנחושים ולאופטימיים, או כפי שאמר צ'רצ'יל - "ההצלחה היא היכולת לעבור מכישלון אחד למשנהו מבלי לאבד את ההתלהבות". בלי זה לא היו מייבשים פה אפילו ביצה אחת.

האם נשאר עדיין משהו מהחזון שליווה את הציונות מתחילת דרכה? יכול להיות שזה נגמר. לקראת שנת ה-70 להקמת המדינה אנחנו נמצאים בצומת פרשת דרכים.

סדרי העדיפויות השתנו. מי שלא מתאים את עצמו ולא עומד באבולוציה החברתית- כלכלית של תחילת המאה ה-21 פשוט נכחד; להלן מצבה העגום של התנועה הקיבוצית. אפשר לחלוק על האידיאולוגיה שלהם, לטעון שדרך החיים שלהם איננה מתאימה לימים אלה, אבל אי אפשר לקחת מהקיבוצניקים את ערכי השליחות וההקרבה.  

השאלות שצריכות להישאל הן: מהו החזון של מדינת ישראל לגבי ההתיישבות הכפרית? והאם ההתיישבות הזו ממלאת את יעודה המקצועי והביטחוני?  

"יודע חקלאי פיקח, והוא הנחיל זאת לצבא, שאת הזן יש לשבח ולהיטיב בהרכבה".

אם המדינה תציב את ההתיישבות הכפרית בפריפריה בעדיפות גבוהה, הנגזרת המיידית צריכה להיות השקעה בתושבים. תיעדוף של תוצרת כחול-לבן יכול להיות איתות חיובי.

זה נכון במיוחד לתוצרת החקלאית המגיעה מבקעת הירדן שנתקלת באירופה בסימון במקרה הטוב, ובחרם במקרה הגרוע. מתיישבי הבקעה מתמודדים גם עם פשיעה חקלאית, כגון שוד ציוד חקלאי, יבולים ועדרי צאן ובקר. נגרמים הפסדים שנאמדים במיליוני שקלים. לפשיעה יש גם רקע לאומני, ומתנהלת מלחמת התשה על הקרקע. לצערי התושבים נמצאים בחזית הזאת כמעט לבד. זה נכון גם לחקלאיי הגליל והנגב.  

התושבים מתמעטים ומזדקנים? הפתרונות הם הורדת חסמים בירוקרטיים ושיווק קרקעות במחירים משתלמים לבנים החוזרים וגם לתושבי חוץ שמחפשים איכות חיים מחוץ לעיר הגדולה. ברגע שמטפלים גם בסוגיית התעסוקה והנגישות אליה, היישובים הכפריים יכולים להיות מוקד משיכה למשפחות צעירות, אקדמאים, ויוצאי צבא. 

לא ייתכן ש-70% מאוכלוסיית המדינה גרה בין חדרה לגדרה, בעוד שאר האזורים למעשה מוזנחים. צדק דוד בן גוריון כשאמר: "בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו".

מה שווה חינוך לאהבת הארץ מבלי לחוש אותה, מבלי לגעת ברגביה, להתהלך בה, לפתח וליישב אותה? יהיו שיגידו שגם החינוך הזה כיום מוטל בספק. אז מה החזון שלנו לדורות הבאים? האם היינו רוצים שילדינו יהיו כעמי ארצות ללא כל זיקה לארצם?

את הסיום אתן ליגאל אלון: "עם שאינו מכבד את עברו גם ההווה שלו דל - ועתידו לוט בערפל". עוד לא מאוחר מידי לשנות, הגיע הזמן לקום ולפעול. זהו חזון הדור שלנו.

   


 

לו הייתי ראש הממשלה - הפיתרון המדיני שלי

"אז מה הפיתרון המדיני שלך?" אני נשאל לעיתים בשיחות סלון, בפרלמנט עם החברים או על ידי אנשים חדשים שאני מכיר. כמה שניות לפני שאני עונה, אני מדמיין את עצמי יושב בישיבת קבינט מדיני-ביטחוני או הממשלה ומרים את האצבע שתשנה ככל הנראה את גורלם של מאות אלפי אנשים מעבר לקו הירוק הווירטואלי ואולי אף של שני עמים.

כיוון שאני (בשלב זה לפחות) אזרח מהשורה, אני יכול להרשות לעצמי לגלות יצירתיות ולצאת מהמסגרות המחשבתיות המקובלות זה יותר מעשרים שנה.

האם הפתרונות הישנים עדיין רלוונטיים?

הפרדיגמה השלטת בשמאל הישראלי ובקהילה הבינלאומית היא "שתי מדינות לשני עמים", היא התקבעה מאז הסכמי אוסלו ב-1993 והייתה באוויר מאז חתימת הסכם השלום עם מצרים ב-1979. עד להסכם זה לא דובר על מדינה פלסטינית עצמאית בשטחי ארץ ישראל המערבית. מדינות ערב רצו מדינת פלסטין במקום מדינת ישראל בגלל העוול שנגרם, לדעתן, לפלסטינים ב-1948 ובהמשך בתוצאות מלחמת ששת הימים ב-1967. במהלך השליטה בת 19 השנים של ירדן ומצרים על יהודה ושומרון ורצועת עזה בהתאמה, מדינה פלסטינית כאמור, לא הייתה בתוכניות.

בקמפ דיוויד מנחם בגין הסכים לאוטונומיה, אך סייג את עצמו באומרו כי מדובר באוטונומיה תרבותית ולא לאומית.

יצחק רבין ז"ל חתם באוסלו על הסכם בו תוקם 'ישות שהיא פחות ממדינה' כלומר תהיה אוטונומיה בערים ובכפרים הפלסטיניים. השטח חולק לאזורי- B ,A,  ו-C וזה המצב שממשיך עד היום. ממשלות ישראל לדורותיהן, מימין ומשמאל פיתחו את ההתיישבות היהודית בשטחי יו"ש ורצועת עזה, מתוך שאיפה לקבוע עובדות בשטח, שישפיעו על חלוקתו אם וכאשר הדבר יעלה במשא ומתן ויהיה פרקטי. חשוב גם להזכיר את הזיקה ההיסטורית והלאומית שיש לעם היהודי לשומרון ויהודה.

במצב בו רצועת עזה נשלטת על ידי החמאס, וביהודה ושומרון שלטונו של אבו-מאזן והפת"ח מובטח בעיקר על ידי כוחות הביטחון הישראליים, הפרדיגמה של שתי המדינות חדלה להיות רלוונטית. מדינת ישראל למדה על בשרה את השיעור בנסיגה חד-צדדית, ללא הסכם, בתכנית ההתנתקות, וגם ההסכם שנחתם בנורבגיה, הופר על ידי הפלסטינים כמעט עם כינונו. יאסר ערפאת הודה בזמנו כי רימה את הישראלים והכין את הקרקע להתנגדות אלימה שפרצה בספטמבר 2000.

בשנות ה-90 ארגוני הטרור החמאס והג'יהאד האיסלאמי לא טופלו ביד קשה על ידי כוחות הביטחון הפלסטיניים ולא פורקו מנשקם. לישראל היו מספיק עילות לפרוש מההסכמים, אך כמו במקרים רבים, החליטו שלא להחליט, מה גם שאיש לא רצה להכעיס את ממשל קלינטון שהיה ערב להם. בנימין נתניהו ואריאל שרון הניצים כראשי ממשלה המשיכו ללכת בדרך אוסלו.

כיוון שהבעיה הדמוגרפית ברצועת עזה נפתרה, אין בה יותר יהודים, נשארנו עם יהודה ושומרון. שטח עם אוכלוסייה ערבית הנעה בין 1.5 ל-2.5 מיליונים, תלוי באיזה נתוני למ"ס מסתכלים. ערבים אלה, כולל נשיאם מחמוד עבאס (אבו מאזן) מחזיקים בדרכונים ירדניים מאז סיפוח השטח לממלכה השכנה ב-1951. סיפוח שלא הוכר על ידי הקהילה הבינלאומית ולפיכך היה לא חוקי. ירדן ויתרה על תביעתה על יהודה ושומרון ב-1988 אחרי כישלון שיחות לונדון בין שר החוץ דאז שמעון פרס למלך חוסיין. הממלכה שנתונה באיום דמוגרפי פלסטיני כמעט מיום הקמתה, בייחוד מאז ספטמבר 1970, איננה רוצה המוני פלסטינים נוספים, גם אם המחיר הוא ויתור על שטחים בעלי חשיבות רבה מבחינתה.

הצעתי היא לכונן את שטחי A ו-B בתור קנטון/מחוז ירדני, זאת אומרת שהשטח לא יסופח פורמאלית לממלכה, אלא יהיה בעל זיקה מדינית אליה, כמו פוארטו ריקו וארה"ב. התושבים ישלמו מיסים לירדן, יבחרו נציגים לפרלמנט הירדני וימשיכו ליהנות מהזכויות שהם מקבלים היום. השארת המצב כפי שהוא יכולה להביא לסיכון, שכן ימיו של הנשיא הפלסטיני אינם רבים, לא ברור מי יורשו ומה יהיה טיב היחסים של המנהיג החדש עם ישראל. ירדן תוכל לפקח על המצב בשטח ולהשתתף עם ישראל בלחימה בארגוני הטרור, לפני שהם יגיעו לפגוע בעמאן ויאיימו עליה. לירדן כבר יש שליטה מסוימת במתחם הר הבית, כחלק מהסכמי השלום עימה. שטחי C, כולל הערבים המתגוררים בהם יסופחו לישראל ויקבלו לכל הפחות תושבות או אזרחות אם יבחרו בה. מדובר על לא יותר מ-100 אלף פלסטינים, כך שצירופם לא ייצור איום דמוגרפי לטווח הרחוק.

כדאי להיזכר בהצעה המעניינת של הנשיא המצרי א-סיסי מ-2014 שאמר שניתן להקים מדינה פלסטינית ברצועת עזה ובצפון סיני. מימוש הצעה זו יעזור לטפל בפיצוץ האוכלוסין בחבל הארץ הכי צפוף בעולם, וייתן מענה לשאיפות הלאומיות של הפלסטינים. מבחינה חברתית- כלכלית, הפלסטינים תושבי ההר שונים מאחיהם שלאורך החוף, לכן אין פלא ששני חבלי הארץ לא מצליחים להתאחד. הפלסטינים בהר משכילים יותר, עשירים יותר, ובעלי חופש תנועה, מה שגורם לקנאה, תסכול ואף לשנאה בקרב העזתים ברצועה, שאינם בעלי פריבילגיות אלה. פרוץ האינתיפאדה ב-1987 הייתה כקדירה שעלתה על גדותיה. הפתרון הנכון לדעתי בשני המקרים הוא הפרד ומשול. האחריות והיוזמה הביטחונית בדרום חייבות להישאר בידנו.

האם ישנו פיתרון אחד? בוודאי שלא. אבל אני מצפה מההנהגה הישראלית ליטול יוזמה, לפני ש"העולם" יכפה עלינו פתרון לא נוח ולא רצוי. כמאמר דוד בן גוריון - לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים.

אז מי אני בעצם?

בחברה שלנו הכל מחולק מראש, והייתי אומר שבצורה מאוד דיכוטומית. אם אתה גר במקום מסוים, אז סביר להניח שפעם בארבע שנים (אצלנו בדרך כלל זה פחות), אתה שם פתק מסוים בקלפי ובעל השקפה כלכלית מסוימת. לפי החלוקה הזאת איש השמאל יגור במדינת תל אביב, יהיה סוציאליסט ויצביע למפלגת העבודה, מרצ או דומיהן. איש הימין לרוב יבוא מהפריפריה או מההתנחלויות, יצביע לליכוד, לבית היהודי או ימינה מהן ויאמין בקפיטליזם. נוח מאוד לצבוע אנשים בצבעים האלה כי לא צריכים לשבור את הראש, וקל יותר לתייג, ואצלנו כידוע אוהבים להכליל ולצבוע מישהו בגוון אחד.

אבל מה קורה כשמישהו שובר את המוסכמות? אז העניינים מתחילים להסתבך. מה יהיה דינו של איש ימין המאמין בזכותנו על כל הארץ אבל בעל תפיסה חברתית? או איש שמאל שנהנה מפירות הקפיטליזם ולא היה רוצה לחיות במציאות של "הפנקס האדום" ושלטון ההסתדרות והצנע? והאם החלוקה הקלאסית של ימין ושמאל עדיין רלוונטית בימינו?  

רק על עצמי לספר ידעתי. את שנותיי הראשונות בארץ העברתי בקיריית שמונה, כאשר האלטרנטיבה שהוצגה להוריי עם הגיענו ארצה הייתה העיר הצפונית בארץ או עיר אחרת בדרום העמוק. בכל אופן, הבטיחו לנו במשרד הקליטה, שתי הנקודות קרובות לתל אביב, ועל מפה בקנה מידה של 1:100 באמת הכל נראה ממש קרוב. ההורים בחרו את הצפון בגלל שהירוק של הגליל נראה יפה יותר מהצהוב של הנגב, וחם פחות בקיץ. מהי קיריית שמונה? או "הקיריה" כפי שקוראים לה המקומיים. עיר שרוב אוכלוסייתה מורכבת מעולים, החל מעולי תימן, רומניה וצפון אפריקה של שנות החמישים והשישים וכלה בעולים מבריה"מ ואתיופיה של שנות השמונים והתשעים. 

לא אשכח את עקרות הבית שעושות ספונג'ה בימי שישי ומשמיעות מהסלון לכל השכונה את יואב יצחק, חיים משה, אבי פרץ ודומיהם. את הפנסיונרים שישבו תמיד על אותם ספסלים ברחוב שפרינצק והתלוננו על הג'ונגל אליו הגיעו מרוסיה המתורבתת. את הריחות העזים של המאכלים האתיופים.

אני זוכר שכילד הייתי מלווה את הוריי, עם אור השחר הראשון, להסעה של המפעלים שעבדו בהם. חלקם נסגרו מזמן, השאר עדיין קיימים. מפעלים כמו "טבע נאות" ו"גיבור סברינה" היו מקור פרנסה מרכזי לתושבי העיר,  כי לא היו ממש אופציות אחרות. והתנאים? עבדות מודרנית. שכר מינימום, יום עבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה, מנהלים שמתעמרים בעובדים שלא יודעים לבטא את עצמם בגלל קשיי שפה. לא קל היה לראות את ההורים חוזרים רצוצים ותשושים אחרי עוד יום מול המכונות, כדי לדאוג למלאכות הבית, לגדל אותי ולטפל באחותי הקטנה שנולדה שנתיים וקצת אחרי שעלינו לארץ.  

בשנים הבאות, באמצע שנות התשעים, כשעברנו לחיפה בשביל לשפר את תנאיי המחייה, המצב השתפר, אבל רק במעט. אבי עבד בעיקר בחברת שמירה, עם סטודנטים שצעירים ממנו בעשור. אימי, אישה משכילה בעלת תואר שני בהוראה, בפעוטונים או בניקיון משרדים. משם  התעצבה תפיסתי הכלכלית. אינני יכול להיות קפיטליסט גמור כי ראיתי את העוולות של הקפיטליזם. השיטה פשוטה: נותנים לעובד מינימום ודורשים ממנו את המקסימום, כדי שהשורה של הרווח תיראה יפה.

הרווחה הכלכלית מפספסת את אלה שתורמים לה אולי יותר מכול. אנשים שקופים שהופכים להיות חלק מפס הייצור. 

לאלה שלא יבינו אותי אמליץ להגיע לעוד מפעל בפריפריה שנמצא סכנת סגירה. שיסתכלו בעיניים של נשים וגברים שחלקם עובדים במפעל מסוים עשרות שנים ונזרקים אל הלא-נודע, כי לבעלי המפעל משתלם להעסיק עבדים אחרים במזרח הרחוק, לשלם להם גרושים ולחסוך בהשקעה. לצערי מי שנמצא רחוק מהעין הוא גם רחוק מהלב, אבל לא אצלי. מבטיח.

קיריית שמונה של שנות התשעים הייתה גם מטווח קטיושות של החיזבאללה, כמו עוטף (חוטף) עזה של השנים האחרונות. המקלטים היו מעונות לילה אחרי שהקומנדקר עם הזרקור היה עובר, לפעמים באמצע הלילה, וכורז "תושבי קיריית שמונה, נא להיכנס למקלטים". הקטיושות הן כמובן עיוורות, והקורבן שלהן יכל להיות אזרח תמים שראה טלוויזיה בסלון, כפי שקרה לאחת הדירות בבניין סמוך אלינו. עניין של מזל אם תרצו. אזעקה לא הייתה, שומעים את השריקה של הרקטה, פחות זמן התראה מה-15 שניות ה"מפנקות" של "צבע אדום". פריפריה אחת לפחות תרמה משהו לפריפריה אחרת - את הצורך להתריע. עד שהטילים לא התחילו לעוף גם על גוש דן, אף אחד לא הבין את תושבי הצפון והדרום, שספגו שנים.

הדירות הטובות והנחשבות בעיר היו אלה שחלונותיהן לא פנו לכיוון לבנון, פחות סיכויים להיפגע ממטח נוסף.

המקלטים היו לתופעה חברתית כי כל הדיירים היו מתקבצים שם. מיקרוקוסמוס של חיים מתחת לאדמה לכמה שעות, לעיתים גם כמה ימים ולילות בגלל ירי כבד. יצחק רבין בשלטון, עוד מבצע של צה"ל בלבנון, הפעם "דין וחשבון". שגרה.

רוב תושבי הקיריה, ובהם הוריי לא סמכו על רה"מ ושר הביטחון שהיה רמטכ"ל ונתנו את קולם לליכוד, באופן מסורתי.

אני זוכר את האירוע הפוליטי הראשון בו השתתפתי. בנימין נתניהו, אז ראש האופוזיציה, הגיע לביקור בסניף הליכוד בעיר. הקיריה הייתה כמרקחה, ג'ינגלים, דגלים, כיבוד, ראש העיר ועסקניו, מאות תושבים הגיעו לשמוע את נתניהו מבטיח שהוא, להבדיל מרבין, יטפל ביד קשה בארגון הטרור הלבנוני. התושבים הוותיקים עוד זכרו חסד נעורים למנחם בגין ועד היום קיריית שמונה היא מעוז ליכוד מובהק. ההורים שלי התפקדו למפלגה, נסעו לסיורים פוליטיים לרמת הגולן שעמדה בסכנת מסירה לסורים, ביקרו באריאל שבשומרון והתאהבו במקום עד כדי שרצו לקבוע בה את ביתם. אנשי ימין למופת.

זו הייתה אבן הפינה האידיאולוגית שלי. תפיסת עולמי התעצבה בהמשך, בשנות האינתיפאדה הקשות, בה הבנתי סופית שאין פרטנר בצד השני וזה עוד סבב דמים במטרה לזרוק אותנו לים. השנים העליזות של הסכם אוסלו  נשארו זיכרון רחוק. העניין הוא לא התנחלות כזו או אחרת, אלא עצם הקיום שלנו בפיסה כלשהי של האדמה הזאת. הפסקתי להתייחס ליו"ש רק מהפן הביטחוני, אלא כנכס לאומי - ארץ נחלת אבותינו שאין לפנות אף שעל ממנה. שלא לדבר על ישובים יהודיים. 

החותמת הסופית הגיעה בהתנתקות הכואבת בגוש קטיף. אני וחבריי מהטירונות נשלחנו לשם כדי לפנות הריסות ולעזור בפינוי הרכוש של המגורשים, חיים שלמים שנהפכו לעיי חורבות. הבטחתי לעצמי שכאשר אשתחרר מהצבא, אעשה ככל יכולתי כדי למנוע פינוי/גירוש נוסף של יהודים מאדמתם. האם אצליח? ימים יגידו.

אז מי אני בעצם? איש ימין אידיאולוגי ופעיל חברתי. שילוב שעד לפני כמה שנים לא היה מובן מאליו וכעת אפשרי.