לו הייתי ראש הממשלה - הפיתרון המדיני שלי

"אז מה הפיתרון המדיני שלך?" אני נשאל לעיתים בשיחות סלון, בפרלמנט עם החברים או על ידי אנשים חדשים שאני מכיר. כמה שניות לפני שאני עונה, אני מדמיין את עצמי יושב בישיבת קבינט מדיני-ביטחוני או הממשלה ומרים את האצבע שתשנה ככל הנראה את גורלם של מאות אלפי אנשים מעבר לקו הירוק הווירטואלי ואולי אף של שני עמים.

כיוון שאני (בשלב זה לפחות) אזרח מהשורה, אני יכול להרשות לעצמי לגלות יצירתיות ולצאת מהמסגרות המחשבתיות המקובלות זה יותר מעשרים שנה.

האם הפתרונות הישנים עדיין רלוונטיים?

הפרדיגמה השלטת בשמאל הישראלי ובקהילה הבינלאומית היא "שתי מדינות לשני עמים", היא התקבעה מאז הסכמי אוסלו ב-1993 והייתה באוויר מאז חתימת הסכם השלום עם מצרים ב-1979. עד להסכם זה לא דובר על מדינה פלסטינית עצמאית בשטחי ארץ ישראל המערבית. מדינות ערב רצו מדינת פלסטין במקום מדינת ישראל בגלל העוול שנגרם, לדעתן, לפלסטינים ב-1948 ובהמשך בתוצאות מלחמת ששת הימים ב-1967. במהלך השליטה בת 19 השנים של ירדן ומצרים על יהודה ושומרון ורצועת עזה בהתאמה, מדינה פלסטינית כאמור, לא הייתה בתוכניות.

בקמפ דיוויד מנחם בגין הסכים לאוטונומיה, אך סייג את עצמו באומרו כי מדובר באוטונומיה תרבותית ולא לאומית.

יצחק רבין ז"ל חתם באוסלו על הסכם בו תוקם 'ישות שהיא פחות ממדינה' כלומר תהיה אוטונומיה בערים ובכפרים הפלסטיניים. השטח חולק לאזורי- B ,A,  ו-C וזה המצב שממשיך עד היום. ממשלות ישראל לדורותיהן, מימין ומשמאל פיתחו את ההתיישבות היהודית בשטחי יו"ש ורצועת עזה, מתוך שאיפה לקבוע עובדות בשטח, שישפיעו על חלוקתו אם וכאשר הדבר יעלה במשא ומתן ויהיה פרקטי. חשוב גם להזכיר את הזיקה ההיסטורית והלאומית שיש לעם היהודי לשומרון ויהודה.

במצב בו רצועת עזה נשלטת על ידי החמאס, וביהודה ושומרון שלטונו של אבו-מאזן והפת"ח מובטח בעיקר על ידי כוחות הביטחון הישראליים, הפרדיגמה של שתי המדינות חדלה להיות רלוונטית. מדינת ישראל למדה על בשרה את השיעור בנסיגה חד-צדדית, ללא הסכם, בתכנית ההתנתקות, וגם ההסכם שנחתם בנורבגיה, הופר על ידי הפלסטינים כמעט עם כינונו. יאסר ערפאת הודה בזמנו כי רימה את הישראלים והכין את הקרקע להתנגדות אלימה שפרצה בספטמבר 2000.

בשנות ה-90 ארגוני הטרור החמאס והג'יהאד האיסלאמי לא טופלו ביד קשה על ידי כוחות הביטחון הפלסטיניים ולא פורקו מנשקם. לישראל היו מספיק עילות לפרוש מההסכמים, אך כמו במקרים רבים, החליטו שלא להחליט, מה גם שאיש לא רצה להכעיס את ממשל קלינטון שהיה ערב להם. בנימין נתניהו ואריאל שרון הניצים כראשי ממשלה המשיכו ללכת בדרך אוסלו.

כיוון שהבעיה הדמוגרפית ברצועת עזה נפתרה, אין בה יותר יהודים, נשארנו עם יהודה ושומרון. שטח עם אוכלוסייה ערבית הנעה בין 1.5 ל-2.5 מיליונים, תלוי באיזה נתוני למ"ס מסתכלים. ערבים אלה, כולל נשיאם מחמוד עבאס (אבו מאזן) מחזיקים בדרכונים ירדניים מאז סיפוח השטח לממלכה השכנה ב-1951. סיפוח שלא הוכר על ידי הקהילה הבינלאומית ולפיכך היה לא חוקי. ירדן ויתרה על תביעתה על יהודה ושומרון ב-1988 אחרי כישלון שיחות לונדון בין שר החוץ דאז שמעון פרס למלך חוסיין. הממלכה שנתונה באיום דמוגרפי פלסטיני כמעט מיום הקמתה, בייחוד מאז ספטמבר 1970, איננה רוצה המוני פלסטינים נוספים, גם אם המחיר הוא ויתור על שטחים בעלי חשיבות רבה מבחינתה.

הצעתי היא לכונן את שטחי A ו-B בתור קנטון/מחוז ירדני, זאת אומרת שהשטח לא יסופח פורמאלית לממלכה, אלא יהיה בעל זיקה מדינית אליה, כמו פוארטו ריקו וארה"ב. התושבים ישלמו מיסים לירדן, יבחרו נציגים לפרלמנט הירדני וימשיכו ליהנות מהזכויות שהם מקבלים היום. השארת המצב כפי שהוא יכולה להביא לסיכון, שכן ימיו של הנשיא הפלסטיני אינם רבים, לא ברור מי יורשו ומה יהיה טיב היחסים של המנהיג החדש עם ישראל. ירדן תוכל לפקח על המצב בשטח ולהשתתף עם ישראל בלחימה בארגוני הטרור, לפני שהם יגיעו לפגוע בעמאן ויאיימו עליה. לירדן כבר יש שליטה מסוימת במתחם הר הבית, כחלק מהסכמי השלום עימה. שטחי C, כולל הערבים המתגוררים בהם יסופחו לישראל ויקבלו לכל הפחות תושבות או אזרחות אם יבחרו בה. מדובר על לא יותר מ-100 אלף פלסטינים, כך שצירופם לא ייצור איום דמוגרפי לטווח הרחוק.

כדאי להיזכר בהצעה המעניינת של הנשיא המצרי א-סיסי מ-2014 שאמר שניתן להקים מדינה פלסטינית ברצועת עזה ובצפון סיני. מימוש הצעה זו יעזור לטפל בפיצוץ האוכלוסין בחבל הארץ הכי צפוף בעולם, וייתן מענה לשאיפות הלאומיות של הפלסטינים. מבחינה חברתית- כלכלית, הפלסטינים תושבי ההר שונים מאחיהם שלאורך החוף, לכן אין פלא ששני חבלי הארץ לא מצליחים להתאחד. הפלסטינים בהר משכילים יותר, עשירים יותר, ובעלי חופש תנועה, מה שגורם לקנאה, תסכול ואף לשנאה בקרב העזתים ברצועה, שאינם בעלי פריבילגיות אלה. פרוץ האינתיפאדה ב-1987 הייתה כקדירה שעלתה על גדותיה. הפתרון הנכון לדעתי בשני המקרים הוא הפרד ומשול. האחריות והיוזמה הביטחונית בדרום חייבות להישאר בידנו.

האם ישנו פיתרון אחד? בוודאי שלא. אבל אני מצפה מההנהגה הישראלית ליטול יוזמה, לפני ש"העולם" יכפה עלינו פתרון לא נוח ולא רצוי. כמאמר דוד בן גוריון - לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים.