בחברה שלנו הכל מחולק מראש, והייתי אומר שבצורה מאוד דיכוטומית. אם אתה גר במקום מסוים, אז סביר להניח שפעם בארבע שנים (אצלנו בדרך כלל זה פחות), אתה שם פתק מסוים בקלפי ובעל השקפה כלכלית מסוימת. לפי החלוקה הזאת איש השמאל יגור במדינת תל אביב, יהיה סוציאליסט ויצביע למפלגת העבודה, מרצ או דומיהן. איש הימין לרוב יבוא מהפריפריה או מההתנחלויות, יצביע לליכוד, לבית היהודי או ימינה מהן ויאמין בקפיטליזם. נוח מאוד לצבוע אנשים בצבעים האלה כי לא צריכים לשבור את הראש, וקל יותר לתייג, ואצלנו כידוע אוהבים להכליל ולצבוע מישהו בגוון אחד.
אבל מה קורה כשמישהו שובר את המוסכמות? אז העניינים מתחילים להסתבך. מה יהיה דינו של איש ימין המאמין בזכותנו על כל הארץ אבל בעל תפיסה חברתית? או איש שמאל שנהנה מפירות הקפיטליזם ולא היה רוצה לחיות במציאות של "הפנקס האדום" ושלטון ההסתדרות והצנע? והאם החלוקה הקלאסית של ימין ושמאל עדיין רלוונטית בימינו?
רק על עצמי לספר ידעתי. את שנותיי הראשונות בארץ העברתי בקיריית שמונה, כאשר האלטרנטיבה שהוצגה להוריי עם הגיענו ארצה הייתה העיר הצפונית בארץ או עיר אחרת בדרום העמוק. בכל אופן, הבטיחו לנו במשרד הקליטה, שתי הנקודות קרובות לתל אביב, ועל מפה בקנה מידה של 1:100 באמת הכל נראה ממש קרוב. ההורים בחרו את הצפון בגלל שהירוק של הגליל נראה יפה יותר מהצהוב של הנגב, וחם פחות בקיץ. מהי קיריית שמונה? או "הקיריה" כפי שקוראים לה המקומיים. עיר שרוב אוכלוסייתה מורכבת מעולים, החל מעולי תימן, רומניה וצפון אפריקה של שנות החמישים והשישים וכלה בעולים מבריה"מ ואתיופיה של שנות השמונים והתשעים.
לא אשכח את עקרות הבית שעושות ספונג'ה בימי שישי ומשמיעות מהסלון לכל השכונה את יואב יצחק, חיים משה, אבי פרץ ודומיהם. את הפנסיונרים שישבו תמיד על אותם ספסלים ברחוב שפרינצק והתלוננו על הג'ונגל אליו הגיעו מרוסיה המתורבתת. את הריחות העזים של המאכלים האתיופים.
אני זוכר שכילד הייתי מלווה את הוריי, עם אור השחר הראשון, להסעה של המפעלים שעבדו בהם. חלקם נסגרו מזמן, השאר עדיין קיימים. מפעלים כמו "טבע נאות" ו"גיבור סברינה" היו מקור פרנסה מרכזי לתושבי העיר, כי לא היו ממש אופציות אחרות. והתנאים? עבדות מודרנית. שכר מינימום, יום עבודה מצאת החמה עד צאת הנשמה, מנהלים שמתעמרים בעובדים שלא יודעים לבטא את עצמם בגלל קשיי שפה. לא קל היה לראות את ההורים חוזרים רצוצים ותשושים אחרי עוד יום מול המכונות, כדי לדאוג למלאכות הבית, לגדל אותי ולטפל באחותי הקטנה שנולדה שנתיים וקצת אחרי שעלינו לארץ.
בשנים הבאות, באמצע שנות התשעים, כשעברנו לחיפה בשביל לשפר את תנאיי המחייה, המצב השתפר, אבל רק במעט. אבי עבד בעיקר בחברת שמירה, עם סטודנטים שצעירים ממנו בעשור. אימי, אישה משכילה בעלת תואר שני בהוראה, בפעוטונים או בניקיון משרדים. משם התעצבה תפיסתי הכלכלית. אינני יכול להיות קפיטליסט גמור כי ראיתי את העוולות של הקפיטליזם. השיטה פשוטה: נותנים לעובד מינימום ודורשים ממנו את המקסימום, כדי שהשורה של הרווח תיראה יפה.
הרווחה הכלכלית מפספסת את אלה שתורמים לה אולי יותר מכול. אנשים שקופים שהופכים להיות חלק מפס הייצור.
לאלה שלא יבינו אותי אמליץ להגיע לעוד מפעל בפריפריה שנמצא סכנת סגירה. שיסתכלו בעיניים של נשים וגברים שחלקם עובדים במפעל מסוים עשרות שנים ונזרקים אל הלא-נודע, כי לבעלי המפעל משתלם להעסיק עבדים אחרים במזרח הרחוק, לשלם להם גרושים ולחסוך בהשקעה. לצערי מי שנמצא רחוק מהעין הוא גם רחוק מהלב, אבל לא אצלי. מבטיח.
קיריית שמונה של שנות התשעים הייתה גם מטווח קטיושות של החיזבאללה, כמו עוטף (חוטף) עזה של השנים האחרונות. המקלטים היו מעונות לילה אחרי שהקומנדקר עם הזרקור היה עובר, לפעמים באמצע הלילה, וכורז "תושבי קיריית שמונה, נא להיכנס למקלטים". הקטיושות הן כמובן עיוורות, והקורבן שלהן יכל להיות אזרח תמים שראה טלוויזיה בסלון, כפי שקרה לאחת הדירות בבניין סמוך אלינו. עניין של מזל אם תרצו. אזעקה לא הייתה, שומעים את השריקה של הרקטה, פחות זמן התראה מה-15 שניות ה"מפנקות" של "צבע אדום". פריפריה אחת לפחות תרמה משהו לפריפריה אחרת - את הצורך להתריע. עד שהטילים לא התחילו לעוף גם על גוש דן, אף אחד לא הבין את תושבי הצפון והדרום, שספגו שנים.
הדירות הטובות והנחשבות בעיר היו אלה שחלונותיהן לא פנו לכיוון לבנון, פחות סיכויים להיפגע ממטח נוסף.
המקלטים היו לתופעה חברתית כי כל הדיירים היו מתקבצים שם. מיקרוקוסמוס של חיים מתחת לאדמה לכמה שעות, לעיתים גם כמה ימים ולילות בגלל ירי כבד. יצחק רבין בשלטון, עוד מבצע של צה"ל בלבנון, הפעם "דין וחשבון". שגרה.
רוב תושבי הקיריה, ובהם הוריי לא סמכו על רה"מ ושר הביטחון שהיה רמטכ"ל ונתנו את קולם לליכוד, באופן מסורתי.
אני זוכר את האירוע הפוליטי הראשון בו השתתפתי. בנימין נתניהו, אז ראש האופוזיציה, הגיע לביקור בסניף הליכוד בעיר. הקיריה הייתה כמרקחה, ג'ינגלים, דגלים, כיבוד, ראש העיר ועסקניו, מאות תושבים הגיעו לשמוע את נתניהו מבטיח שהוא, להבדיל מרבין, יטפל ביד קשה בארגון הטרור הלבנוני. התושבים הוותיקים עוד זכרו חסד נעורים למנחם בגין ועד היום קיריית שמונה היא מעוז ליכוד מובהק. ההורים שלי התפקדו למפלגה, נסעו לסיורים פוליטיים לרמת הגולן שעמדה בסכנת מסירה לסורים, ביקרו באריאל שבשומרון והתאהבו במקום עד כדי שרצו לקבוע בה את ביתם. אנשי ימין למופת.
זו הייתה אבן הפינה האידיאולוגית שלי. תפיסת עולמי התעצבה בהמשך, בשנות האינתיפאדה הקשות, בה הבנתי סופית שאין פרטנר בצד השני וזה עוד סבב דמים במטרה לזרוק אותנו לים. השנים העליזות של הסכם אוסלו נשארו זיכרון רחוק. העניין הוא לא התנחלות כזו או אחרת, אלא עצם הקיום שלנו בפיסה כלשהי של האדמה הזאת. הפסקתי להתייחס ליו"ש רק מהפן הביטחוני, אלא כנכס לאומי - ארץ נחלת אבותינו שאין לפנות אף שעל ממנה. שלא לדבר על ישובים יהודיים.
החותמת הסופית הגיעה בהתנתקות הכואבת בגוש קטיף. אני וחבריי מהטירונות נשלחנו לשם כדי לפנות הריסות ולעזור בפינוי הרכוש של המגורשים, חיים שלמים שנהפכו לעיי חורבות. הבטחתי לעצמי שכאשר אשתחרר מהצבא, אעשה ככל יכולתי כדי למנוע פינוי/גירוש נוסף של יהודים מאדמתם. האם אצליח? ימים יגידו.
אז מי אני בעצם? איש ימין אידיאולוגי ופעיל חברתי. שילוב שעד לפני כמה שנים לא היה מובן מאליו וכעת אפשרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה