חבלי החלת ריבונות

בין הנושאים המובילים את סדר היום התקשורתי והציבורי בשבועות האחרונים הוא החלת הריבונות במדיה הימנית או הסיפוח בזו השמאלית. רב הנסתר על הגלוי כך שהפוליטיקאים והעיתונאים עוסקים בעיקר בספקולציות. הסיבה לכך היא העמימות שמפגין רה"מ נתניהו, מאדריכלי תוכנית המאה ומקדמה הגדול. אפילו היוזמים האמריקנים כבר הורידו את הרגל מהגז - יש להם צרות גדולות יותר; נגיף הקורונה שממשיך להכות ולגבות יותר מ-200 אלף קורבנות בארה"ב והמחאות האלימות בעקבות הריגתו של השחור ג'ורג' פלויד במיניאפוליס. 

עבור נתניהו מדובר במשימת חייו והמורשת שהוא רוצה להשאיר אחריו, כך הוא טוען. ברור לו שאלה שנותיו האחרונות כראש הממשלה, על כן הוא מחפש להיכנס לספרי ההסטוריה כהמנהיג השני, אחרי לוי אשכול, שהחיל ריבונות/ סיפח שטחים כלשהם מיו"ש. עם זאת, היו לנתניהו כל כך הרבה שנים לבצע אפילו צעד סמלי בגושי ההתיישבות שבכל מצב ישארו בריבונות ישראלית, וזה לא קרה. תמיד הוא טען שזה "לא הזמן המתאים" ואין תמיכה מארה"ב. לי זה נשמע כמו תרוצים לא לשנות את הסטטוס קוו. הרי אם לכל צעד של החלת ריבונות נצטרך אישור מהבית הלבן אז אנחנו לא יותר מרפובליקת בננות שלו. אני מעריך מאוד את המדיניות האמריקנית לאחרונה לגבי הכרה בירושלים כבירתנו, העברת השגרירות אליה, ההכרה ברמת הגולן כישראלית ובטענה המשפטית כי ההתנחלויות אינן מנוגדות לחוק הבינלאומי. כמעט ימי המשיח.   

נתניהו באריאל עם צוות המיפוי הישראלי-אמריקני. צילום: חיים צח/ לע"מ

הווטו האמריקני במועצת הביטחון של האו"ם חילץ את ישראל מהצעות החלטה מאוד לא נוחות. אך זה עדיין תלוי ממשל, יהיה אשר יהיה. אין שום הבטחה שטראמפ יזכה בעוד קדנציה וייתכן מאוד שממשל ביידן ימשיך את מדיניותו הלעומתית של אובמה. על כן, הדילמה בישראל היא אמיתית ונוקבת: האם לקחת בשתי ידיים את תוכנית המאה על כל מה שכלול בה או לחכות לזמנים טובים יותר, שאולי לא יבואו. האמריקנים לא פראיירים ואף פעם לא היו. הם לא יתנו לנתניהו רק את החלק שהוא רוצה בו - החלת הריבונות - מבלי להסכים לכל החבילה, שמשמעותה הקמת מדינה פלשתינית ב-70% משטחי יו"ש וויתור על שטחים מישראל הריבונית כדי "לפצות" את אבו מאזן ואנשיו. 

עם כל הרעש מסביב איכשהו העניין הזה עובר מתחת לרדאר הציבורי. אני בספק אם מישהו עדכן את תושבי מועצה אזורית רמת הנגב שחלק משטחיה מיועדים להתחבר לרצועת עזה, כולל שכיות החמדה בחולות חלוצה הנדירים. נתלו באזור כמה שלטים עם הכיתוב: "כאן תקום מדינת פלסטין", וראש המועצה ביקש לקבל הבהרות מנתניהו. אך כמו עם המתנחלים, רה"מ שומר את הקלפים קרוב לחזה ומשחרר הצהרות עמומות. העמימות הזאת מותירה את הדיפלומטים הישראליים חסרי אונים. ככל שמתקרב המועד המכריע, הם נשאלים לגבי התוכניות הישראליות, אך אין להם תשובות של ממש לספק. חלקם נמצאים במגננה מול האיחוד האירופי המתנגד בחריפות גם לסיפוח הזעיר ביותר. דווח לאחרונה שבעקבות הלחצים בעולם, החלת הריבונות תהיה מצומצמת ולא יותר מעל אחוזים בודדים מהשטח. נראה לי ש"שיטת הסלאמי" היא הגרועה מכל האופציות; כל "סיפוחון" יגרור גינויים גם מידידות ישראל. היתר, יקדמו גם סנקציות במוסדות הבינלאומיים. 

המפה של תוכנית המאה - "מדינה פלשתינית עתידית", גם בנגב המערבי

"אין תאריכים קדושים", אמר בזמנו יצחק רבין ז"ל בעקבות סדרת פיגועים שבוצעו במהלך מימוש הסכמי אוסלו. יש האומרים שהיה מתנער מהם בגלל ההפרות של ערפאת ושלוחיו החבלניים. הזמנים השתנו וגם גדעון לוי מעיתון ה"ארץ (לא שלנו)" מודה ש"הימין המתנחלי ניצח". בפועל, הימין, שנמצא בשלטון כבר שנים רבות, מפחד ליהנות מפירות ניצחונו. אם יצא בכל זאת דבר טוב מכל הנסיגות הישראליות, זו ההבנה בחוסר התוחלת שלהן. כשאנשים בימין האידאולוגי העלו לראשונה את עניין החלת הריבונות, התייחסו אליהם גם בימין המתון כאל הזויים או לא מחוברים למציאות. עכשיו מתווכחים אילו יישובים יהיו בתחום ישראל הקטנה, ואילו יהיו בלונים מנותקים, מובלעות מבודדות עם כביש גישה צר בתוך שטח ערבי עוין. גזר דינם יהיה אחד - להיעקר. יבוא מנהיג ישראלי ויגיד - כמו שלא היה הגיון להחזיק בנצרים והכפר דרום אז אין הגיון להיאחז באלון מורה, בעטרת או בעתניאל. מזה בדיוק החשש בימין והוא לא מנותק מההסטוריה. נגמרו הימים בהם ממשלות ישראל תמכו או העלימו עין מהתיישבות יהודית בתוך ריכוזים ערביים. 

יולי צפוי להיות חודש חם לא רק מבחינת מזג האוויר. יהיו גורמים פלשתיניים שינסו "לחמם את השטח" אף על פי שנראה שהתוכניות הישראליות לא מטרידות במיוחד את הערבי הממוצע ביו"ש. כל עוד פרנסתו, שדי תלויה בישראל, לא נפגעת, אני בספק אם נראה התלקחות כזו או אחרת. חמאס ישגר כנראה רקטות אך ישראל, כהרגלה, תכיל. כולם מבינים שקל להצהיר אבל קשה יותר לבצע ולא הכל כצעקתה. "נראה מה יהיה" אוהב טראמפ להגיד. זה נכון גם למקרה הפעם.