כשפורסמה תוכנית המאה של ממשל טראמפ ב-28 בינואר השמחה בקרב רוב מחנה הימין הייתה גדולה. אפשר להבין אותו. אחרי קרוב ל-53 שנים של שלטון צבאי והתיישבות זוחלת ביו"ש - עוד דונם ועוד עז- מכיר ממשל אמריקני בזכויות היהודים על חבל הארץ הזה. לאחר הכרזת רה"מ נתניהו בדבר החלת ריבונות "ביום ראשון הקרוב", כלומר ימים ספורים אחרי האירוע בבית הלבן, התגובות והחגיגות התקרבו לאלה שאחרי מלחמת ששת הימים. אך רגע לפני שהמשיח סיים לחגור את חמורו, נשפכו מים צוננים על הגחלים הלוחשות של אנשי ההתיישבות ותומכיהם לאידיאולוגיה של ארץ ישראל המורחבת.
כותרות העיתונים בסגנון "ריבונות עכשיו" הוחלפו ל"יש להמתין בסבלנות לאחרי הבחירות בישראל", זאת במידה ונתניהו ירכיב שוב ממשלה, מה שלא בטוח כלל. גם יריבו בני גנץ הצהיר כי יאמץ את התוכנית, אך החלת הריבונות תהיה לאחר "הסכמה בינלאומית", כלומר אף פעם בתרגום לעברית ימנית מדוברת. יותר מטראמפ, נתניהו ציפה לגרוף רווחים מיידיים מהחלת ריבונות כלשהי ולהיות מתוגמל על כך בקלפיות. עם זאת, נטען, ובצדק לדעתי, כי היו לו לפחות שתי קדנציות לעשות זאת ודבר לא קרה. הוא אז טען שזו לא העת לכך. אך אם לא עכשיו, אימתי?
עלינו לעשות את הקישור הנדרש למצבו המשפטי של רה"מ לתזזית שלו ללכת על מהלכים מדיניים מהם נרתע לאורך יותר מעשור. נתניהו איננו ואף פעם לא היה איש ארץ ישראל השלמה. מרבים להזכיר לו את החתימה על הסכם חברון ב-1997, החתימה על הסכם ואי ב-1998 בו העביר לרשות הפלשתינית כ-13 אחוזים משטחי C וכמובן ההצבעה בעד תוכנית ההתנתקות בממשלה ובכנסת. פחות מארבע שנים לאחר מכן, ביוני 2009 בנאום בר אילן, אמר רה"מ נתניהו: "אם נקבל ערובה זו לפירוז ולסידורי הביטחון הדרושים לישראל, ואם הפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי, נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלשתינית מפורזת לצד המדינה היהודית".
את ההתניות בסוף איש לא זוכר, במיוחד לא בקהילה הבינלאומית. מנהיג הימין, זה שהתנגד בזמנו להסכמי אוסלו (אם כי המשיך אותם בקדנציה הראשונה שלו), הוציא מפיו את צמד המילים "מדינה פלשתינית". אחר כך טען שהנאום כוון לאוזניו של ברק חוסיין אובמה, והיה מהלך סרק, אך ההסכמה להקפאת הבנייה בהתיישבות עדיין ניכרת בשטח, בייחוד בעוטף ירושלים - בגבעת המטוס ובשטח E1.
מנסחי התוכנית כנראה אופטימיים יתר על המידה או שמנותקים במידת מה מהמציאות העכשווית באזור. המיינסטרים הישראלי ודאי יסכים לדרישות מהפלשתינים בהן יצטרכו לעמוד כתנאי לקבלת מדינתם. אך אלה, המיוצגים על ידי אש"ף ושאר ארגוני הטרור בעזה, סירבו בעבר להרבה פחות מכך. הם לא הסכימו גם להכרה סמלית באופי מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, כפי שהם נדרשים גם הפעם. יחד עם זאת, ישנם סעיפים שנראים כרגע דמיוניים: פירוז עזה ופירוק ארגוני הטרור שבה מנשקם, דרישה מחמאס להכיר בישראל ולהגיע איתה לנורמליזציה במידה וישולב בממשלה הפלשתינית, ביטול זכות השיבה לישראל, הפסקת ההסתה הממוסדת והתשלום למחבלים הכלואים ולמשפחות השהידים, אי-חלוקת ירושלים והמשך השליטה הישראלית בהר הבית, אי-פינוי אף התנחלות ועוד. גם המנהיג הפלשתיני המתון ביותר לא יסכים להתניות אלה, כי אם כן - ימיו ספורים ודמו בראשו.
מי בדיוק אמור לפרז את עזה ולפרק את החמאס והג'יהאד האיסלמי מנשקם? כוחות הביטחון הפלשתיניים הרופסים שגורשו מהרצועה עוד ב-2007? לפני שחלקם נזרקו מהגגות, או איזה מנהיג ישראלי ישלח לשם כך את חיילי צה"ל? כאשר מבצע פשוט יותר לסיכול כמה עשרות מנהרות טרור לקח לא פחות מ-51 יום במבצע צוק איתן, שהיה מוגבל בהיקפו. אין בתוכנית שום התייחסות פרקטית לכך. בהצלחה למנחשים.
איני מבין גם את האובססיה האמריקנית רבת השנים לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, יותר מכל מאמץ לסיים סכסוכים אתניים רבי שנים ודמים ברחבי העולם. לא זכורה לי פעילות מאומצת ושליחים מטעם מחלקת המדינה האמריקנית שמטריחים עצמם, שנה אחר שנה, לפקוד את הודו ופקיסטן, צפון קפריסין, מרוקו וסהרה הצפונית, רוסיה ואוקראינה, סין וטיבט, אזרבייג'אן וארמניה, ועוד ועוד. מדוע? כי לסכסוכים אלה אין את יחסי הציבור ותשומת הלב התקשורתית הבלתי פרופורציונלית שמקבלים הפלשתינים והישראלים, המתכתשים על ארץ הקודש כבר 100 שנים.
להבדיל מסכסוכים אחרים שעוד אפשר לסיים בפשרה כלשהי, הפלשתינים משחקים משחק סכום אפס, זאת להבדיל ממשלות ישראל מימין ומשמאל שהסכימו לחלוקת הארץ, עד כדי מסירת קרוב למאה אחוזים משטחי יו"ש ורצועת עזה, כולל פיצוי טריטוריאלי בישראל הקטנה. תוכנית טראמפ נתחמה בארבע שנים, במהלכן הפלשתינים אמורים להסכים לתנאיה. אך ספק גדול שממשל של נשיא מהמפלגה הדמוקרטית, שבתוך שנה או בעוד ארבע שנים, ימשיך לאמץ את תוכניתו של קודמו השנוא. דבר דומה היה למשל בדחיית מכתב ההכרה של ג'ורג' בוש הבן בגושי ההתיישבות ביו"ש על ידי ברק אובמה. הנהגת אש"ף מבינה זאת, דוחה את התוכנית הנוכחית על הסף ומשחקת על הזמן. הרי סביר להניח שתוך שנים בודדות תקבל הצעה נוחה יותר. גם יכול להיות מצב בו תעלה לשלטון בישראל ממשלת שמאל שתמשיך את הוויתורים המפליגים של אולמרט וברק. הפלשתינים כבר הצהירו שיחכו גם עוד 100 שנה עד שישיגו את מטרותיהם. לצערי, אין את אותו אורך רוח אצל ההנהגה הנוכחית ורוב הציבור בישראל, כבראשית הציונות.
מה יהיה גורלה של תוכנית המאה? רבים ודאי שואלים. אני מניח שישארו ממנה בעיקר זכרונות ותקוות גנוזות. הממשל האמריקני לא יאפשר לספח אפילו אינץ' של אדמה ללא התקדמות כלשהי עם הפלשתינים. מחנה הימין קיבל את הסעיפים החביבים עליו בתוכנית, אך מנסה להתעלם בכוח מהפיל במרכז החדר - הסכמה עקרונית למדינה פלשתינית. המחנה כבר נקרע לשני מחנות: אלה שקוראים לאמץ את התוכנית במלואה, מול אלה שמוכנים לוותר אף על הריבונות ורק שלא תוקם מדינה אש"פיסטית בלב הארץ. נתניהו, כאמור, חי עם התוכנית הזאת בשלום כי היא תואמת אחד לאחד את מרחב התמרון המדיני שלו. הוא היה הרי בין אדריכליה ומכיר אותה על בוריה. ייתכן שההתניות הנוקשות לפלשתינים נועדו בעצם לגרום להם לסרב שוב ולהמשיך את המצב הקיים בשטח, כלומר לא לבלוע ולא להקיא.
האנשים האידיאולוגיים בימין לוקחים מזמן את הצהרותיו של נתניהו בערבון מוגבל. הצבתו של נפתלי בנט כשר הביטחון אמנם מקדמת צעדים פרקטיים לטובת ההתיישבות, אך יש לזכור את המניע הפוליטי והציני שלה. הוא יודע שהוא על זמן שאול. עוד אלף או אלפיים יחידות דיור (שסביר להניח שמתגלגלות שנים בין תכנון לאישורים) לא ישפיעו מהותית, כי הביקוש גדול יותר. אחרי שהאחרון יכבה את האורות במשרד ראש הממשלה או בחדר הסגלגל בבית הלבן, הוא יודה עמוק בלב שכל הדבר הזה הוא בלוף, זיקוקים יפים שנועדו לתדמית של שני מנהיגים שעושים הכל כדי לקנות את עולמם בדברי הימים ההיסטוריים.
 |
| קריקטורה בדף הפייסבוק של פת"ח המציגה את תגובת אבו מאזן לתוכנית עסקת המאה: התנערות מהסכם אוסלו ומהסכמים נוספים, שבין הרשות לישראל (1 בפברואר 2020) |
