יום שבת, 29 בפברואר 2020

בלוף המאה

כשפורסמה תוכנית המאה של ממשל טראמפ ב-28 בינואר השמחה בקרב רוב מחנה הימין הייתה גדולה. אפשר להבין אותו. אחרי קרוב ל-53 שנים של שלטון צבאי והתיישבות זוחלת ביו"ש - עוד דונם ועוד עז- מכיר ממשל אמריקני בזכויות היהודים על חבל הארץ הזה. לאחר הכרזת רה"מ נתניהו בדבר החלת ריבונות "ביום ראשון הקרוב", כלומר ימים ספורים אחרי האירוע בבית הלבן, התגובות והחגיגות התקרבו לאלה שאחרי מלחמת ששת הימים. אך רגע לפני שהמשיח סיים לחגור את חמורו, נשפכו מים צוננים על הגחלים הלוחשות של אנשי ההתיישבות ותומכיהם לאידיאולוגיה של ארץ ישראל המורחבת. 

כותרות העיתונים בסגנון "ריבונות עכשיו" הוחלפו ל"יש להמתין בסבלנות לאחרי הבחירות בישראל", זאת במידה ונתניהו ירכיב שוב ממשלה, מה שלא בטוח כלל. גם יריבו בני גנץ הצהיר כי יאמץ את התוכנית, אך החלת הריבונות תהיה לאחר "הסכמה בינלאומית", כלומר אף פעם בתרגום לעברית ימנית מדוברת. יותר מטראמפ, נתניהו ציפה לגרוף רווחים מיידיים מהחלת ריבונות כלשהי ולהיות מתוגמל על כך בקלפיות. עם זאת, נטען, ובצדק לדעתי, כי היו לו לפחות שתי קדנציות לעשות זאת ודבר לא קרה. הוא אז טען שזו לא העת לכך. אך אם לא עכשיו, אימתי? 

עלינו לעשות את הקישור הנדרש למצבו המשפטי של רה"מ לתזזית שלו ללכת על מהלכים מדיניים מהם נרתע לאורך יותר מעשור. נתניהו איננו ואף פעם לא היה איש ארץ ישראל השלמה. מרבים להזכיר לו את החתימה על הסכם חברון ב-1997, החתימה על הסכם ואי ב-1998 בו העביר לרשות הפלשתינית כ-13 אחוזים משטחי C וכמובן ההצבעה בעד תוכנית ההתנתקות בממשלה ובכנסת. פחות מארבע שנים לאחר מכן, ביוני 2009 בנאום בר אילן, אמר רה"מ נתניהו: "אם נקבל ערובה זו לפירוז ולסידורי הביטחון הדרושים לישראל, ואם הפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי, נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלשתינית מפורזת לצד המדינה היהודית". 


את ההתניות בסוף איש לא זוכר, במיוחד לא בקהילה הבינלאומית. מנהיג הימין, זה שהתנגד בזמנו להסכמי אוסלו (אם כי המשיך אותם בקדנציה הראשונה שלו), הוציא מפיו את צמד המילים "מדינה פלשתינית". אחר כך טען שהנאום כוון לאוזניו של ברק חוסיין אובמה, והיה מהלך סרק, אך ההסכמה להקפאת הבנייה בהתיישבות עדיין ניכרת בשטח, בייחוד בעוטף ירושלים - בגבעת המטוס ובשטח E1.  

מנסחי התוכנית כנראה אופטימיים יתר על המידה או שמנותקים במידת מה מהמציאות העכשווית באזור. המיינסטרים הישראלי ודאי יסכים לדרישות מהפלשתינים בהן יצטרכו לעמוד כתנאי לקבלת מדינתם. אך אלה, המיוצגים על ידי אש"ף ושאר ארגוני הטרור בעזה, סירבו בעבר להרבה פחות מכך. הם לא הסכימו גם להכרה סמלית באופי מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, כפי שהם נדרשים גם הפעם. יחד עם זאת, ישנם סעיפים שנראים כרגע דמיוניים: פירוז עזה ופירוק ארגוני הטרור שבה מנשקם, דרישה מחמאס להכיר בישראל ולהגיע איתה לנורמליזציה במידה וישולב בממשלה הפלשתינית, ביטול זכות השיבה לישראל, הפסקת ההסתה הממוסדת והתשלום למחבלים הכלואים ולמשפחות השהידים, אי-חלוקת ירושלים והמשך השליטה הישראלית בהר הבית, אי-פינוי אף התנחלות ועוד. גם המנהיג הפלשתיני המתון ביותר לא יסכים להתניות אלה, כי אם כן - ימיו ספורים ודמו בראשו. 



מי בדיוק אמור לפרז את עזה ולפרק את החמאס והג'יהאד האיסלמי מנשקם? כוחות הביטחון הפלשתיניים הרופסים שגורשו מהרצועה עוד ב-2007? לפני שחלקם נזרקו מהגגות, או איזה מנהיג ישראלי ישלח לשם כך את חיילי צה"ל? כאשר מבצע פשוט יותר לסיכול כמה עשרות מנהרות טרור לקח לא פחות מ-51 יום במבצע צוק איתן, שהיה מוגבל בהיקפו. אין בתוכנית שום התייחסות פרקטית לכך. בהצלחה למנחשים. 

איני מבין גם את האובססיה האמריקנית רבת השנים לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, יותר מכל מאמץ לסיים סכסוכים אתניים רבי שנים ודמים ברחבי העולם. לא זכורה לי פעילות מאומצת ושליחים מטעם מחלקת המדינה האמריקנית שמטריחים עצמם, שנה אחר שנה, לפקוד את הודו ופקיסטן, צפון קפריסין, מרוקו וסהרה הצפונית, רוסיה ואוקראינה, סין וטיבט, אזרבייג'אן וארמניה, ועוד ועוד. מדוע? כי לסכסוכים אלה אין את יחסי הציבור ותשומת הלב התקשורתית הבלתי פרופורציונלית שמקבלים הפלשתינים והישראלים, המתכתשים על ארץ הקודש כבר 100 שנים. 



להבדיל מסכסוכים אחרים שעוד אפשר לסיים בפשרה כלשהי, הפלשתינים משחקים משחק סכום אפס, זאת להבדיל ממשלות ישראל מימין ומשמאל שהסכימו לחלוקת הארץ, עד כדי מסירת קרוב למאה אחוזים משטחי יו"ש ורצועת עזה, כולל פיצוי טריטוריאלי בישראל הקטנה. תוכנית טראמפ נתחמה בארבע שנים, במהלכן הפלשתינים אמורים להסכים לתנאיה. אך ספק גדול שממשל של נשיא מהמפלגה הדמוקרטית, שבתוך שנה או בעוד ארבע שנים, ימשיך לאמץ את תוכניתו של קודמו השנוא. דבר דומה היה למשל בדחיית מכתב ההכרה של ג'ורג' בוש הבן בגושי ההתיישבות ביו"ש על ידי ברק אובמה. הנהגת אש"ף מבינה זאת, דוחה את התוכנית הנוכחית על הסף ומשחקת על הזמן. הרי סביר להניח שתוך שנים בודדות תקבל הצעה נוחה יותר. גם יכול להיות מצב בו תעלה לשלטון בישראל ממשלת שמאל שתמשיך את הוויתורים המפליגים של אולמרט וברק. הפלשתינים כבר הצהירו שיחכו גם עוד 100 שנה עד שישיגו את מטרותיהם. לצערי, אין את אותו אורך רוח אצל ההנהגה הנוכחית ורוב הציבור בישראל, כבראשית הציונות. 

מה יהיה גורלה של תוכנית המאה? רבים ודאי שואלים. אני מניח שישארו ממנה בעיקר זכרונות ותקוות גנוזות. הממשל האמריקני לא יאפשר לספח אפילו אינץ' של אדמה ללא התקדמות כלשהי עם הפלשתינים. מחנה הימין קיבל את הסעיפים החביבים עליו בתוכנית, אך מנסה להתעלם בכוח מהפיל במרכז החדר - הסכמה עקרונית למדינה פלשתינית. המחנה כבר נקרע לשני מחנות: אלה שקוראים לאמץ את התוכנית במלואה, מול אלה שמוכנים לוותר אף על הריבונות ורק שלא תוקם מדינה אש"פיסטית בלב הארץ. נתניהו, כאמור, חי עם התוכנית הזאת בשלום כי היא תואמת אחד לאחד את מרחב התמרון המדיני שלו. הוא היה הרי בין אדריכליה ומכיר אותה על בוריה. ייתכן שההתניות הנוקשות לפלשתינים נועדו בעצם לגרום להם לסרב שוב ולהמשיך את המצב הקיים בשטח, כלומר לא לבלוע ולא להקיא. 


האנשים האידיאולוגיים בימין לוקחים מזמן את הצהרותיו של נתניהו בערבון מוגבל. הצבתו של נפתלי בנט כשר הביטחון אמנם מקדמת צעדים פרקטיים לטובת ההתיישבות, אך יש לזכור את המניע הפוליטי והציני שלה. הוא יודע שהוא על זמן שאול. עוד אלף או אלפיים יחידות דיור (שסביר להניח שמתגלגלות שנים בין תכנון לאישורים) לא ישפיעו מהותית, כי הביקוש גדול יותר. אחרי שהאחרון יכבה את האורות במשרד ראש הממשלה או בחדר הסגלגל בבית הלבן, הוא יודה עמוק בלב שכל הדבר הזה הוא בלוף, זיקוקים יפים שנועדו לתדמית של שני מנהיגים שעושים הכל כדי לקנות את עולמם בדברי הימים ההיסטוריים. 


קריקטורה בדף הפייסבוק של פת"ח המציגה את תגובת אבו מאזן לתוכנית עסקת המאה:
התנערות מהסכם אוסלו ומהסכמים נוספים, שבין הרשות לישראל (1 בפברואר 2020)



יום שבת, 8 בפברואר 2020

חיילים משוקולד

הגיוס לצה"ל של הזמרת נועה קירל העסיק השבוע את אמצעי התקשורת ומשתמשי הרשתות החברתיות. כאילו שהיא עשתה משהו חריג בקרב בערך כל בן או בת 18. גם עמוד הפייסבוק של צה"ל הצטרף פעמיים לחגיגה: ביום הגיוס עצמו ובעת הופעתה בגמר התוכנית "הכוכב הבא". שקט אולי בגבולות המדינה, לכן אפשר לפתוח כפתור ולשחרר קצת. בכל אופן, קירל היא לא הידוענית הראשונה והאחרונה שמתגייסת אך עדיין הדעות על עצם חיולה חלוקות. 

התומכים טוענים שהיא נותנת דוגמה אישית ותעודד נערים ונערות לנהור לבקו"ם ולמלא את חובתם האזרחית מבלי לחשוב על מבצע השתמטות נועז. מעבר לכך, הם אומרים, שהצבא ישתמש בכישרונה בהופעות כדי לבדר לוחמים. המתנגדים גורסים שהגיוס שלה מיותר כי היא לא באמת תתרום משהו לצבא שמלא גם כך באבטלה סמויה, קרי בחיילים שלא ממלאים תפקיד משמעותי כלל, נמצאים יותר בבית מאשר בבסיס וחלקם אף בעלי בעיות אישיות שהמערכת הבירוקרטית הכבדה הזאת לא מצליחה לפתור, לכן יש להשקיע את המשאבים באלה שבאמת מועילים.

כדאי לעצור קמעה על ערך "צבא העם" והרלוונטיות שלו לימנו. לפי הערך הזה מאז קום המדינה כל צעיר וצעירה בהגיעם לגיל הגיוס (למעט תלמידי ישיבה חרדים וערבים) מחויבים לפי חוק שירות הביטחון להתייצב לתקופה קצובה ולתת את חלקם בהגנת המולדת. בשנים האחרונות התחיל שיח על צבא מקצועי, כמו בארה"ב, שאומר בעצם שלא צריך גיוס חובה אלא לתת לאנשים לבחור אם להצטרף למערכת הביטחון ולתגמל אותם בהתאם, כאנשי קבע. צה"ל נזהר מהרעיון הזה כמו מאש. הוא ושלוחיו בתקשורת ובמערכת הפוליטית אומרים שלמדינת ישראל אין את הפריבילגיה ללכת על מהלך שמשמעו קיצוץ בצבא הסדיר, שישליך על עצם ביטחון המדינה. בצה"ל מנסים ללכת בין הטיפות: מחד לקצר את שירות החובה לבנים, ומאידך לתת תנאים משופרים לאלה שבוחרים ללכת ליחידות קרביות, תנאים שיכלתי לחלום עליהם במהלך ואחרי שירותי הסדיר בשריון. 

אוסיף לכך שאלה שמתגייסים לשירות אמיתי מוותרים למעשה על השנים היפות של חייהם, בזמן שמקביליהם במדינות אחרות נהנים עד תום מסוף התיכון ומתחילים בתוך זמן קצר את לימודי התואר הראשון. בישראל החיים הבוגרים מתחילים בגילאי 21-20, וגם אז צריך לפחות כמה חודשים כדי להתאושש מהשירות המפרך של חלקנו. אני יכול להבין את ההתעקשות על בעלי פרופיל קרבי בשל המחסור הקבוע בחיילים ביחידות השדה. עם זאת, מסופקני שנעשת עבודת מטה רצינית במיצוי היכולות של אלה שמתחת לרף הזה. יעידו על כך דורות של חיילים שלא באמת מילאו תפקיד שאי אפשר להסתדר בלעדיו. "משולש הברזל העורפי" של בסיסי הקיריה, תל השומר וצריפין מלא באלפים מהם.

עבור נועה קירל ובן זוגה יונתן מרגי המציא צה"ל את שירות הטאלנט וטוען בתוקף שאין הבדל בינם לבין חיילים אחרים מסוגם. מדובר בשדרוג של השירות אותו ממלאים אמנים צעירים, על מנת לצמצם עד כמה שניתן את הפגיעה בקריירה שלהם. אין הבדל? נראה שצה"ל עושה צחוק מהעבודה. חיילים במסלול המיוחד הזה יקבלו חדר ומקלחת פרטיים, מפקד אישי ותנאי חופשה שלא מקבלים גם אלה המשרתים בתפקידים עורפיים ביותר. הצבא טוען שאת זכויות הבון-טון האלה יקבלו חמישה מתגייסים בכל מחזור גיוס. התקשורת והרשת געשו כאשר נודע כי קירל ומרגי טסים לשבוע וחצי ביעד אקזוטי כלשהו, מה שאף חייל "רגיל" לא יכול להרשות לעצמו יום לאחר גיוסו. גולשים רבים לגלגו על העניין וכינו אותו "טיול אחרי יום אחד בצבא". צריכים להבין שגם את זה אישרו גורמים בצה"ל, כמו כל יציאה של חייל לחו"ל. 

אגב, בצבא פשוט יכלו לדחות את הגיוס של קירל למועד שהיא גם כך אמורה להתחיל בו את הטירונות ולחסוך את המיני-מבוכה הזו. אבל האינטרס כאן היה כפול: שני הצדדים רצו להציג קבל עם ופייסבוק את יום הגיוס של הידוענית וכך האינטרס ההדדי קיבל מענה. אולי בעצם זו רוח התקופה; הצבא בסך הכל מנסה להתאים את עצמו לטרנדים עכשוויים. אם פעם אנשים התגייסו כי זה מה שנכון ודרוש לביטחון המדינה, בעידן בו הקידום האישי והאינדיבידואל נמצא בעדיפות עליונה, זה כנראה כבר לא מספיק. נועה קירל ושכמותה הם המודל לדור המילניום שלא גדל על גנרלים נועזים, מורשות קרב וסיפורי גבורה. להערכתי, פחות ופחות צעירים מושפעים מהם, חוץ מאולי הקשב החד פעמי ביום הזיכרון. בדור האינסטנט והאינסטגרם קרב עמק הבכא למשל, הוא פרה-היסטוריה שלא נמצא בסטורי, וחבל.  

יונתן מרגי ונועה קירל. צילום: דו"צ



רולטה רוסית והאופוזיציונר שמת פעמיים

ה"בחירות" שהתקיימו לאחרונה ברוסיה היו הצגה עלובה כל כך שגם הדרמטורג בתיאטרון הקטן ביותר במוסקבה לא היה טורח להעלותן כמחזה. הצאר הר...