שנה לבלוג - סיכום ביניים

"הכתיבה היא מונולוג, אך היא מונולוג המקווה להיות דיאלוג" - אהרון מגד 

לפני שנה פרסמתי בבלוג זה את המאמר הראשון. תמיד היה לי הרבה מה להגיד על כל מיני נושאים, אך בשנים האחרונות הסתפקתי בפוסט של פסקה בפייסבוק ותו לא. הבנתי שזה שטחי מידי ואם ברצוני להעביר מסר עמוק ומנומק, צריך יותר מזה, כמו עבודת מחקר באקדמיה. 

כשהתחלתי לעשות את צעדיי הראשונים בעולם התקשורת, המליצו לי לפתוח בלוג, שיהיה מעין "תיק עבודות" שלי להמשך הקריירה העיתונאית, ולכו תדעו, אולי מישהו יאהב את זה ויפרסם את הגיגיי ותבונותיי ביום מן הימים. הסינים אומרים שמסע של אלפי קילומטרים מתחיל בצעד אחד. הצעד הזה יכול להיות קשה מהמסע כולו כי הוא דורש קבלת החלטה, משמעת עצמית, מקצועיות ועמידה ביעדי כתיבה אישיים מחודש לחודש. אפשר לדמות את זה לגוזל שמנסה לפרוש את כנפיו ולעוף פעם ראשונה מהקן. הוא קצת חושש, לוקח סיכון אבל גם מאמין בעצמו. כך גם הכותב, או כל אחד שנאלץ לצאת מאזור הנוחות שלו על מנת לעשות שינוי בחייו. אחרי זה, הכל נראה יותר פשוט.  

המאמר הראשון היה כמו פורטרט עצמי של צייר. כתבתי על עצמי ועל אירועים ומקומות שעיצבו אותי והפכו אותי לאדם שאני היום. כפי ששאול טשרניחובסקי כתב, "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". נולדתי אמנם ברוסיה, אך למעט ידיעת השפה וכיבוד התרבות הרוסית העשירה, אין משהו שאני יכול להעיד שהטביע בי חותם. להבדיל למשל מהוריי שגדלו והתחנכו שם. 

באותו מאמר, לקחתי את קוראיי למסע אחורה בזמן אל קריית שמונה של תחילת שנות התשעים והחיים הצנועים והמורכבים שלי ושל משפחתי בעיירה הצפונית והנידחת. אחרי קרוב לרבע מאה, אני לא שוכח איפה נמצאת אבן הפינה שלי הערכית והאידאולוגית שלי. את יסודות הבניין, כלומר מי שאני, עיצבה המציאות על שלל גלגוליה. מקריית שמונה לקחתי את הקוראים לחורבות יישובי גוש קטיף. 

אם היו לי ספקות אידאולוגיים כלשהם, כמו לכל אדם צעיר שמגבש עבור עצמו דעה, דווקא שם, באירוע הטרגי של ההתנתקות, קיבלתי תובנות שמלוות אותי, וכמובן רבים אחרים, מבחינת התפיסה הפוליטית.  

אפרופו פוליטיקה, שמתי לב שאנשים מקיימים דיונים, מתווכחים ואף רבים כאילו שיש להם השפעה ישירה על המציאות. כל מדען מדינה יגיד בעצם שהפתק בקלפי שולח לבית הנבחרים אנשים כאלה ואחרים שינהיגו מדיניות כראות עיניים. עייפתי מהוויכוחים למען האמת. בלא מעט הזדמנויות הייתי צריך לשטוח את משנתי המדינית כאילו שזה באמת משנה משהו. אז כצעד משלים למאמר הראשון, פירטתי את מה שאני הייתי עושה כרוה"מ או לכל הפחות כחבר קבינט. להיות אחד משישה מיליון וחצי "ראשי ממשלה" שחיים בארץ. 

אני מניח שלא חידשתי יותר מידי כי לקחתי כמה תכניות מדיניות שיצאו לאור בשנים האחרונות ואימצתי את מה שנראה לי הכי מתאים. ובכלל, נהוג לומר שאם מכניסים שני יהודים לחדר, יהיו להם לפחות שלוש דעות. מלאכתם של צדיקים נעשת בידי אחרים. שמחתי לשמוע שאחת ההצעות שלי כן עלתה לאוויר לאחרונה (שטחי A ו-B  ביו"ש כמחוז/ קנטון ירדני). אם כבר להציע פתרונות, אז עדיף שיהיו "מחוץ לקופסה" על מנת ליצור אתגר מחשבתי.    

מלכתחילה לא רציתי שהבלוג שלי יעסוק רק בנושאים מדיניים. הם נחרשים גם כך בתקשורת המיינסטרים ולפעמים אין לי פשוט מה לחדש ופחות בא לי ללכת על עקבות של אחרים. כבר בחודש השני של הכתיבה הרחבתי את היריעה לטיול נפלא שעשיתי עם חברים בצפון רמת הגולן והגליל העליון. לקחתי דוגמה מעיתונאים או מחברי ספרי טיולים שלוקחים את הקוראים איתם למסע. המטרה שלי הייתה להעביר את החוויה המלאה מהטיול, החל מתיאור ציורי של המקומות, האוכל, ההיסטוריה, התרבות והמורשת. במאמר של הטיול לצפון שנקרא "מסע לצפון הארץ שלנו" שילבתי לראשונה תמונות. ידידה אמרה לי, ובצדק רב, כי התמונות מעצימות את המסר ונותנות ערך מוסף לקוראים. 

מאז, בכל מאמר דאגתי לשלב לפחות תמונה אחת, גם אם סתם להמחשה. בשנה האחרונה הספקתי לבקר גם ביישוב היהודי בחברון ובאילת והסביבה. דווקא המאמר על עיר האבות זכה להתעניינות יחסית גבוהה, בגלל שמטבע הדברים זה לא עוד מקום סטנדרטי לטיול, גם אם נדמה לי כך.   

כחובב היסטוריה הקדשתי מאמר לכבוד המאה שנה למהפכה הבולשבקית ברוסיה. חשבתי שלא נכון לתאר רק את מה שהיה באותם ימים גורליים אלא להראות גם איך זה משפיע ורלוונטי להיום. לימודי הערבית שלי (שאני צריך להתמיד בהם יותר) הביאו אותי לכתוב על חשיבות השפה והתרבות של שכנינו/ אויבנו. מבחינתי, המאמר הזה הוא גם קונטרה לאלה שקטלגו אותי בצורה מסוימת בשל דעותיי הפוליטיות הימניות. כלומר, תפיסה ימנית שווה בהכרח שנאת ערבים, מה שלא נכון. 

במאמר שכתבתי על אהדתי לבית"ר ירושלים חידדתי נקודה זו פעם נוספת. המאמר המוצלח של השנה נכתב בדצמבר אחרי חזרתי מאימון מילואים. הקדשתי אותו לחבריי בפלוגה, מלח הארץ של המדינה הזאת. הצלחתי למצוא את הנוסחה ללב הקונצנזוס הישראלי, המילואים - שמורת טבע שטרם נהרסה באמצעות שסעים או מחלוקות. המאמר שותף בכמה קבוצות בפייסבוק ועל ידי לא מעט קוראים, ונכון להיום, עיינו בו יותר מ-2,700 איש. יותר מסך כל כמות הקוראים בכל שאר המאמרים בלעדיו.  

המאמר על המילואים הגיע גם לעיניו של עורך ביטאון חיל השריון, פורסם גם שם ופתח בפניי את הדלת להצטרף לשאר הכותבים בביטאון שאני קורא מגיל 18 ואשר השפיע לא מעט על החלטתי להפוך לטנקיסט. המאמרים השני והשלישי מבחינת הרייטינג נוגעים גם הם לחוויותיי מחיל השריון; ביום הזיכרון לחללי צה"ל כתבתי על שני חבריי שנפלו במלחמת לבנון השנייה, וביולי - על הצוות שלי במלחמה. 

המאמר על הצוות הוזמן על ידי עורך ביטאון "שריון" והתבסס ברובו על זיכרונות שהעליתי על הכתב כחודש אחרי המלחמה. המטרה הייתה "להכניס" את הקוראים למוצבים בהם שהינו, לטנק שלנו ולהעביר את החוויות המורכבות של הקרב שחווה צוות טנק צעיר - חיילים בני 21-20 שטרם עברו טבילת אש קרבית. המסמך המקורי נראה יותר כמו דו"ח, והאתגר היה לצלול 12 שנים אחורה, לדייק בעובדות עד כמה שניתן ולתת כבוד לנפשות הפועלות, בזכותן צלחתי את המלחמה. בזכות המאמר זכיתי לקבל תמונות של הפלוגה שלי, שלא ראיתי שנים.  

התאכזבתי שהמאמר לכבוד יום השואה קיבל רייטינג נמוך - כ-40 קוראים סך הכל. שילבתי בו לא מעט מוטיבים של גבורה, כמקובל, אבל כנראה שהקוראים פחות רוצים לקרוא על נושא שנכתב עליו כה הרבה. בשנת עצמאות ה-70 בחרתי לכתוב על הדגל שלנו וגלגוליו עד הגרסה הסופית, סיפור שפחות מוכר לציבור. 

עם כל הכבוד לציונות, אי אפשר בלי לכתוב על החיים עצמם. שני מאמרים הוקדשו להיכרויות רומנטיות בימנו, יותר נכון, כמה קשה למצוא את החצי השני. במאמר "תופעת הדייטינג" החזרתי קוראים רבים לחיפוש המייאש והבלתי נגמר אחרי בן/ בת זוג באתרי הכרויות ובפייסבוק. גם כאן הצלחתי להגיע למכנה משותף רחב יחסית ולנסות לפחות לתאר נאמנה את ההליכה במדבר של הרווקות, כשלא רואים דבר באופק. 

כתבתי גם על הזכייה של קבוצתי ריאל מדריד בליגת האלופות השנה. ביקורת בונה שקיבלתי הייתה שכתבתי בצורה טכנית מידי, כמו עיתונאי ספורט ופחות כמו אוהד. הקוראים חיפשו את הזווית שלי על ההישג הספורטיבי ופחות ניתוח מהלכים. את התיקון השתדלתי לעשות במאמר על המונדיאל, אז היו הרבה משחקים ואפשר להביט על הכל ממעוף הציפור.  

קיבלתי גם כמה ביקורות קשות על המאמר הנושא פיגועי החדירה ליישובים ביו"ש. הטענה הייתה בעיקרה שכתבתי בצורה חד צדדית והמאמר רווי בשנאה ובהפחדה. הבהרתי לאותם מבקרים שהשתדלתי לכתוב בצורה הוגנת ולא לתאר סוג פיגועים זה כחזית הכל, או להכליל על כלל הפלשתינים האשמות בטרור. אך אני לא מהאו"ם או מעיתון הארץ ואין אמת אחת. ככותב אני מוכן לקבל כל ביקורת, בתנאי שהיא עניינית. אני לא מצפה שקוראיי יסכימו איתי בכל דבר, אך אם אוותר על עקרונותיי, אחטא בקונפורמיות. עם זאת, שמחתי לקבל לא מעט הערות/ הארות ולהכניסן לטקסטים, כולל עריכה מחדש שלהם. כפי שאני טוען תמיד, מכל מלמדי השכלתי. 

אני מודה לא פשוט לחשוב כל חודש על רעיונות חדשים למאמרים ולעמוד ביעד האישי של שלושה מאמרים בחודש. אם לעצור לרגע ולהביט לאחור, המאמרים האלה משקפים אותי והם חלק בלתי נפרד ממני. הם כמו היומנים שחלקנו כתבנו פעם בילדותנו. אני רק מקווה לא להגיע למחסום כתיבה ולהמשיך לעניין אותכם, הקוראים שלי.