התנ"ך - לדתיים בלבד?

"התנ"ך הוא דבר שקשה להגדירו. הייתי אומר שהוא נשמת העם היהודי מראשיתו ועד סוף כל הדורות, בו נתגלתה ומתגלה כל רוחו העברית. התנ"ך הוא ספר האומה, וזהו יותר מספר".  - דוד בן גוריון    

שיעורי התנ"ך זכורים לרובנו כמשמימים במיוחד. זכור לי האירוע המרגש בו קיבלתי את ספר התורה במעמד מיוחד בכותל, אי שם בכיתה ב' לפני 25 שנים. מאז, ההתרגשות התחלפה בבהייה בחלון הכיתה או בהחלפת פתקים עם חבר, בתקווה שעוד שיעור תנ"ך יסתיים. מכל 12 שנותיי במערכת החינוך הישראלית, אני יכול לציין לטובה רק מורה אחת שלימדה תנ"ך עם "נשמה", זה היה בכיתה י', שנה לאחר מכן ניגשתי לבגרות של שתי יחידות (המינימום הכרחי) ובכך הסתיימו לימודי ספר הספרים היהודי והעולמי. 

בסקרים שונים בקרב תלמידים לאורך השנים "הוכתרו" לימודי התנ"ך בתור אחד מהמקצועות השנואים על התלמידים. במחשבה לאחור, אפשר להבין אותם. ספר מלא בחכמת חיים, נבואות וניסים, סיפורי אהבה, בגידות, מלחמות, הקמת ממלכות וחורבנן - קובץ לשינון פסוקים וחלקי פרקים, לפעמים בלי כל הקשר. 

ספרים שלמים לא נלמדו. מה שכן הועבר בכיתה היה לעתים פרק מפה ופרק משם, כך שקשה להבין את ההקשר הכללי של המסופר. המורים השחוקים והעייפים לימדו בצורה "רובוטית" והתוצאות היו בהתאם - אנחנו התלמידים רצינו להיפטר מהמקצוע הזה כמה שיותר מהר. מערכת החינוך הממלכתית פגעה קשות בתנ"ך, ואחריה המבול. לזכותה ולזכותו של השר הנוכחי ייאמר שהנזק הובן, חבל שאולי מאוחר מידי.    

התנ"ך הוא לא ספר היסטוריה. ניתן אמנם לאמת חלק קטן מהאירועים שהוא מתאר באמצעות חפירות ארכאולוגיות או כתבים משליטי האזור הקדומים, אבל זה לא העיקר. כעורך בעיתון, אני יכול להגיד ששום דבר לא נכנס "סתם כך" לספר. המטרה של התנ"ך היא קודם כל להיות ספר חינוכי ומנחה לדרך הישר. עשרת הדברות הן קוד התנהגות בסיסי עבור כל אחד בעם היהודי, ושבע מהן לכל בן אנוש. לא חייבים להגיע עד הר סיני כדי להבדיל בין הרע לטוב, אך בכל שולחן של ליל הסדר - זו החוויה הקולקטיבית שלנו. 

בתקופות בהן עמי האזור והעולם גנבו, רצחו, הקריבו קורבנות אדם ועשו עוד מרעין בישין, כבר היה מקור מוסרי קדום שחלקו היה כתוב וחלקו נמסר בעל פה מדור לדור. קין נענש על הרצח של אחיו ואברהם אבינו היה הראשון שעבר את המבחן ההומני האולטימטיבי - הוא הסכים להקריב את בנו כמנהג קדם, אך זה נמנע ממנו ברגע האחרון. הייתה חכמה רבה גם בתרבות עמי המזרח הרחוק ודרום אמריקה, אך היא לא השפיעה על התרבות המערבית כמו ערכי התנ"ך. 

הנצרות והאיסלאם, כל דת בתורה ובדרכה, התבססו על הקאנון שלנו. תלמידי ישו ומוחמד אמרו במפורש שכל אחד מהם הוא "העם הנבחר החדש". מיליארדים מאמינים בזה. מאכזב אותי לדעת שישנם נוצרים שבקיאים בתנ"ך יותר מאלה הטוענים שזה הקושאן שלהם על הארץ. הם אלה שהפכו את התנ"ך לרב-מכר עולמי כאשר הדפיסו את מהדורת גוטנברג להמונים בשנת 1455.

כאמור, דורות שלמים של תלמידי ישראל פיתחו אנטגוניזם לספר, שמבחינתם היה ונשאר נחלת הדתיים. החילוני הממוצע אחרי בית הספר התרחק מהספר. תנסו לחפש חילונים בחידון התנ"ך העולמי המתקיים מידי שנה ביום העצמאות, תמצאו במקרה הטוב, חילוני אחד אחת לכמה שנים. אני מניח גם שרוב הצופים, כמוני, לא יודעים את התשובות כמעט על כל השאלות. בשביל לדעת טוב את התנ"ך לא צריך להתאמץ יותר מידי, אפשר פשוט לקחת את הספר ההוא שבטח כבר מעלה אבק בארון הספרים, והגיתם בו יומם ולילה.   

ההבחנה בין הרע לטוב היא ברורה. אלוהים מצפה שתהיו קודם כל בני אדם ותלכו בתלם. אם לא כן, הוא לא צריך את האמונה והפולחן שלכם. על הנורמות האלה יסכים גם האתאיסט האחרון. צריכים לייחס את התנ"ך לרוח התקופה בה הוא נכתב; תופעות טרנסצנדנטליות, כלומר כאלה שהן מעבר להבנה האנושית, הוסברו בהתערבות כוח עליון. 

בעצם, כך זה גם היום; הפולחן האלוהי או האלילי ממשיך גם עם התפתחות המדע וההשכלה. אנחנו יודעים לשגר אדם לחלל, לבנות מכונות ומבני ענק, להאכיל המונים בג'אנק פוד ולפענח את הגנום האנושי, אבל לא הצלחנו לדעת איך נוצר היקום והעולם, איך נוצרו החיים עלי אדמות ואיך מנצחים את המוות. התשובות לכך הן תיאוריות מדעיות של בני אדם שאולי יופרכו על ידי אחרות, פשוט כי אין אמת אחת.

אם נצלול לתוך הספר, אהובים עלי במיוחד הפרקים על תולדות מלכי ישראל והנביאים שפעלו לקראת סוף תקופת בית ראשון ואחריה. המלכים, מבחינה חומרית היה להם הכל ואף מעבר לכך, אך הם לא תוארו כאנשים אידאליים. הם חטאו, איבדו את היקר להם ובכך נענשו. הכתר שלהם היה על תנאי והסופר המקראי לא עשה להם הנחות סלב. תיאור מותם הטרגי של שאול ובנו יהונתן בגלבוע הוא אחד הטקסטים הדרמטיים במקרא, קינת דוד (הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים..בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ, מִנְּשָׁרִים קַלּוּ, מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ) נמצאת בשימוש עד היום ביום הזיכרון כדי לתאר את נפילתם של חיילי צה"ל. 

דוד המלך זכה אומנם במלוכה, אך הסתבך לא מעט במהלך כהונתו. הוא חמד את רעייתו של אוריה החיתי שנשלח אל מותו, הסתכסך עם בנו אהובו אבשלום, ולא נקט בשום פעולה נגד בנו אמנון שאנס את תמר. בנו שלמה אמנם ביקש בצניעות להיות החכם באדם, אך גם החזיק 1000 סוסים ונשים, חטא, והתשלום הגיע עם ריבית של השוק האפור, בדור אחריו עם איבוד הממלכה המאוחדת. התחיל תהליך ארוך ומתמשך שבסופו היה חורבן בית המקדש הראשון וגלות עם ישראל מארצו. 

רבים המבקרים את השלטון אוהבים לצטט בימים אלה את הנביא ישעיה שאמר בדרמטיות ליושבי ציון: אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה; מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים..שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם. 

נביא החורבן ידע לתת גם תקווה לדורות: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל הַגּוֹיִם; וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו:  כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלִָם; וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

כל חתן מתחת לחופתו נשבע לזכור את ירושלים וחורבנה כשהוא אומר את הפסוקים הבאים מספר תהילים: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי; תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי; אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי. הסיבה לכך רשומה בראש אותו פרק ואפילו עובדה לשיר מפורסם של להקת בוני אם: עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם בָּכִינוּ: בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן. ואכן, החלום התגשם: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת: בְּשׁוּב יְהוָה, אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. היה שווה להתאמץ כי: הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה -בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ. רק כדי שנתאחד כי הִנֵּה מַה טּוֹב, וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד. תהילים זו שירה עברית מלפני 3000 שנה. 

משפטים מסוימים הם חלק משפת היומיום שלי; כששואלים אותי "מה נשמע?" אחת התשובות שלי היא ש"מַה שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ", המוכר מספר  החוכמה קהלת. 

ספר משלי מספק גם הוא משפטי כנף לכל דורש, למשל: לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל; רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם; מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ ועוד. שיר השירים הוא אחת מהיצירות הרומנטיות הגדולות בכל הזמנים, ולא יעזור לטעון שהאהבה הזאת מכוונת כלפי האל. אנשים אהבו מאוד בימי קדם, עם לא פחות תשוקה, רומנטיקה ויחסים אינטימיים, מתקופתנו.  

היוצרים עידן רייכל וארז לב ארי אהבו להתבסס על טקסטים מ"שיר השירים", למשל: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים וכמובן עַל-מִשְׁכָּבִי, בַּלֵּילוֹת, בִּקַּשְׁתִּי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו. אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו. מְצָאוּנִי, הַשֹּׁמְרִים, הַסֹּבְבִים, בָּעִיר: אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, רְאִיתֶם. כִּמְעַט, שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם, עַד שֶׁמָּצָאתִי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; אֲחַזְתִּיו, וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי, וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי - פסוקים שחלקם הופיעו בשיר "הנך יפה". בשיר "ליבבתני" של לב ארי שולבו הפסוקים הבאים: לִבַּבְתִּנִי, אֲחֹתִי כַלָּה; מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ; נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ.  

קשה לכתוב מאמר עם יריעה כה קצרה על ספר בן 929 פרקים, שמציג בקושי קמצוץ מהאוצר הספרותי והתרבותי הזה. התנ"ך הוא של כולנו ועלינו, חילונים ודתיים כאחד, לדאוג שכך זה ימשיך להיות. 

איך אפשר בלי סמליות לקראת הסוף. עבורי, עבור משפחתי ועולים רבים אחרים מכל קצות תבל, זו בעצם סגירת מעגל עתיק בן 2000. 
ככתוב בספר ירמיהו: כֹּה אָמַר יְהוָה, מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב; וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם יְהוָה; וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.      

מעמד הר סיני. ציור: ז'אן-לאון ג'רום, 1895-1900