יום שלישי, 17 באפריל 2018

מגש הכסף ב-23,646 תשלומים

אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע-וָקֶסֶם 
וְאָמְרָה: "מִי אַתֶּם?", וְהַשְּׁנַיִם שׁוֹקְטִים
יַעֲנוּ לָהּ: "אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף,
שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת הַיְּהוּדִים".  

מגש הכסף, נתן אלתרמן  


החיים בישראל יקרים מאוד. שילמנו עליהם עד כה ב-23,646 תשלומים. הארץ האהובה והיקרה הזאת, עדיין, נקנית בגופם ובדמם של מגיניה.  


לקראת כל יום זיכרון, קשה לי עם המושג "חלל צה"ל". אומנם נפער חלל אבל גם אחרי המוות נשאר עולם ומלואו של זיכרונות, חוויות, הישגים ודרך משותפת, גם אם קצרה, שאנחנו החברים השכולים עברנו עם בחור שעזב אותנו מוקדם, מוקדם מדי. "הנעורים שבאו פתע אל סופם". 

הוא נשאר בן 21-20 ואנחנו כבר בני 30 פלוס, הולכים ומתרחקים ממנו משנה לשנה. כאילו הוא נשאר תקוע בתוך סערה, ואותנו סוחפת הרוח אל העתיד, אל הלא נודע. אנחנו לא צריכים יום בשנה כדי להיזכר בנופלים, הם חלק מאיתנו. "בזמן האחרון אצלי תמונות חוזרות משם, בזיכרון המעומם שלי היום, מסך כבד של מלחמות והזיות".    

אני מניח שמי שמתגייס ליחידה קרבית לא לוקח בחשבון את ההשלכות המצערות שיכולות להיות. אני וחבריי כשהתייצבנו בבקו"ם, זמן קצר אחרי סיום התיכון, התייחסנו לשירות הצבאי כאל סוג של הרפתקה, אתגר  שיש לעבור בדרך לבגרות האישית. היינו נערים תמימים ומלאי מוטיבציה, והטירונות שלנו הייתה כמחנה קיץ ארוך. עשינו כושר, יצאנו למסעות, שרנו שירים, ירינו ברובה, ובעיקר חיכינו לרגע בו ניכנס לתוך הטנק ונהיה חלק ממכונת המלחמה האדירה הזאת. 

אני עוד זוכר את הפעם הראשונה במטווח התותחים לקראת סוף הטירונות. לחצתי בחרדת קודש על מתגי הירי ושחררתי פגז שהאיר את הלילה במדבר. באימון המתקדם הפכתי לחלק מצוות טנק לוחם. 
אף מטרה שיריתי בה לא החזירה אש לכיווני. הרגשתי בלתי מנוצח. 

לאחר המסלול הגעתי לפלוגה המבצעית. כבר אז היה משהו מוזר; פלוגת טנקים שכמעט ולא משתמשת בהם. באותה תקופה, של סוף האינתיפאדה השנייה, היה חשוב יותר לתפוס קווי חי"ר באזור יהודה ושומרון מאשר להתעסק בטנקאות. האימון שהיה לנו בקיץ 2006, העיד יותר על היוצא מהכלל. בראייה לאחור, הוא הכין אותנו מקצועית למלחמה שפרצה תוך שבועות ספורים. כשהודיעו שהופעלנו ואנחנו צפויים להיות מוקפצים לגבול לבנון, הייתה שמחה רבתי בפלוגה - "סוף סוף אנחנו נלחמים עם הטנקים שלנו וממלאים את יעודנו". 

המלחמה, כמאמרו של אסטרטג מפורסם, היא ממלכת אי-הוודאות. הערפל לא כיסה רק את גבול הצפון, אלא גם אותנו בדרך אליו. הפלוגה התפצלה, פוזרנו במוצבים שונים והייתה הרגשה של בדידות. 

המכה הראשונה הגיעה מהר. תוך שבוע וחצי מפרוץ המלחמה איבדנו את קובי סמילג ז"ל, שהחליף את התותחן שנפצע במהלך ההכנות ללחימה. זה היה אך טבעי שקובי יצוות לטנק המג"ד כי הוא היה אחד  הטובים בתפקידו בפלוגה. במקור היה שייך לטנק סגן המ"פ והכין אותו בצורה הכי רצינית לקראת ההגעה לחזית. טנק המג"ד יצא למשימה ועלה על מטען במהלך הקרב הקשה באזור העיירה בינת ג'בייל. 

איתרע מזלו של קובי שנפצע ונותר לכוד בצריח המפורק. הוא מת מפצעיו. לוחמי צוות הטנק היו החברים שלנו בפלוגה. הידיעה על ההרוג הגיעה די מהר וחרב עלינו עולמנו, התפרקנו. הכרתי את קובי כמה חודשים והיה קשה לי להאמין שלא אראה אותו יותר לעולם. הבנתי לראשונה שגם לי אין "תעודת ביטוח".    

קובי סמילג ז"ל
מלאך המוות עבר פעם נוספת דרך הפלוגה שלי, כאילו שפעם אחת לא הספיקה. חברי מהמסלול יניב טמרסון ז"ל, מפקד הטנק הגאה, נהרג חשוף בצריח. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שיניב פיקד על טנק בלחימה, והוא כל כך רצה. היו לי שיחות רבות איתו בזמני ההפוגה  ושמחתי שהוא הגיע דווקא לפלוגה שלי. הוא סיפר על המשפחה שלו במושב ציפורי, על סבא שהיה לוחם בצבא האדום והוא הלך בעקבותיו. יניב היה מוכן להיכנס למלחמה בכל תפקיד בטנק וראיתי את התסכול בעיניו על כך שטרם עבר טבילת אש כמפקד. 

באחת הפעולות פגע הטנק שלו במבנה בטון, והמפקד, חברי רון ויינריך נפצע קשה. יניב, כנהג, חילץ את הטנק במהירות  ובכך הציל את חייו של רון. הוא קיבל את הפיקוד על הצוות, אך באחת הפעולות בדרום לבנון, נפגע למוות מטיל נ"ט. זכיתי לפחות ללוות אותו בדרכו האחרונה.     

יניב טמרסון ז"ל

אחרי הקיץ הקשה ההוא, לקח לי זמן לחזור לפעילות המבצעית ולטנקים. אין אחד שיוצא שלם מהמלחמה. המתים חבויים מתחת למצבות השיש, הפצועים בדרגות השונות מתמודדים עם פציעותיהם עד סוף ימיהם, ורק את הפגיעות בנפש לא רואים. הפוסט-טראומה מלווה בימים ובלילות, במיוחד בלילות כשקשה להירדם והמאורעות חוזרים בתור חלומות או סיוטים. מאז, נהייתי מפוכח יותר. אני מבין שנגזר עלינו לחיות על חרבנו וזה רק עניין של זמן עד שהמבצע או המלחמה הבאה יגיעו. התקווה לכך ש"הלוואי ופלוני יהיה ההרוג האחרון" אולי תתגשם באחרית הימים.   

הפיכחון מביא איתו אחריות ומשהו נוסף; ערך הרעות מצווה עלינו, מגיני הארץ, פעם אחר פעם לעלות על מדים, לקבל את הנשק ולצאת לשדה הקרב. אנחנו מבינים שאין ברירה אחרת ואף אחד לא יעשה את העבודה במקומנו. אנחנו בוחרים להיות חלק ממגש הכסף ולשלם את המחיר. 
"כי רעות שכזאת לעולם, לא תיתן את ליבנו לשכוח". 




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

רולטה רוסית והאופוזיציונר שמת פעמיים

ה"בחירות" שהתקיימו לאחרונה ברוסיה היו הצגה עלובה כל כך שגם הדרמטורג בתיאטרון הקטן ביותר במוסקבה לא היה טורח להעלותן כמחזה. הצאר הר...