נס כחול לבן

"דגל מה זה? כלונס ומטלית אריג, לא אדוני! דגל הוא למעלה מזה. בדגל מוליכים בני אדם לאשר רוצים ואפילו לארץ היעודה. למען דגל הם חיים ומתים. זהו הדבר היחיד אשר למענו הם מוכנים למות בהמוניהם, אם מחנכים אותם לכך".  

- בנימין זאב הרצל במכתב לברון הירש   

הפעם הראשונה בה קיבלתי לידיי את דגל ישראל הייתה בגן חובה ביום העצמאות של 1991. הייתי זאטוט בן ארבע וחצי שרק עלה לארץ כמה חודשים קודם לכן, וכבר אז שבה אותי הדגל הזה בקיסמו. טרם הכרתי את המילים "ציונות" ו-"מולדת", מה גם שבקושי ידעתי עברית, אבל החיבור לישראל נוצר דרך הרגע הזה. 

אהבתי את פשטות העיצוב של הדגל, ומאז ועד היום - "כחול ולבן זה הצבע שלי". הוא ליווה אותי בכל מקום - בטקסים בבית הספר, בצבא וכמובן במרפסת לקראת כל יום עצמאות. יש משהו יפה ומרגש בכך שרואים את הדגל שלנו מתנוסס ממרפסות הבתים בכל עיר וכפר. 

אנחנו יכולים להתווכח כמעט על הכל, אבל הסמלים הלאומיים הם אולי המכנה המשותף האחרון שנשאר פה, וטוב שכך.   

דגל כחול לבן עם מגן דוד, הראשון בעולם, הונף בשנת 1885 במושבה הצעירה ראשון לציון במלאת שלוש שנים להקמתה. הוא נוצר על ידי חבר ביל"ו ישראל בלקינד ופאני מאירוביץ'. עיצובו הזכיר יותר טלית כאשר ארבעה פסים דקים נמתחו לרוחב הבד הלבן. 

אם תשאלו את זקני נס ציונה, הם יגידו לכם שהדגל במתכונתו הנוכחית, של שני פסים עבים, הונף אצלם ב-1891 על ידי אחד ממייסדי המושבה, איש העלייה הראשונה, מיכאל הלפרן. כעבור שש שנים, בקונגרס הציוני הראשון ב-1897, אומץ הדגל המוכר לנו כדגלה של התנועה הציונית. הוא היה סמלם של הלוחמים היהודים בא"י ובאירופה בשתי מלחמות העולם, אוניות המעפילים הניפו אותו בתרנים. מדינת ישראל הצעירה אימצה אותו רשמית ב-28 באוקטובר 1948.

עבור המדינה, הדגל הוא סמל הריבונות. היכן שהוא מונף נמצא השלטון הישראלי, גם כהצהרה. כך היה למשל במבצע עובדה ב-10 במארס 1949 עם הגעתן של חטיבות הנגב וגולני לאום רשרש (אילת) שלחופי הים האדום. לפי מה שידוע, הלוחמים מחטיבת הנגב מיהרו ולא הספיקו לקחת דגל ישראל סטנדרטי, לכן היה צורך באלתור. בו במקום נלקח סדין לבן וצוירו עליו מגן דוד ושני פסים. 

אברהם אדן (ברן), לימים אלוף בצה"ל, טיפס על תורן והעניק למדינה הצעירה את רגע ה"איוו-ג'ימה" שלה; תמונת הניצחון במלחמת העצמאות. צולמה תמונה איקונית ששוחזרה פעמים רבות ואף הוקמה אנדרטה במקום ההנפה. דגל הדיו התנוסס בגאווה כשעתיים ואחר כך הוחלף בדגל תקני. לצערנו הוא אבד ולא נמצא מאז.  

הרגע הגדול הבא היה ב-1967, לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים. ישראל הפכה להיות להיות סוג של אימפריה מזרח-תיכונית, והדגל הונף בגאווה גם במרחבים העצומים של חצי האי סיני, רמת הגולן, יהודה ושומרון ובעיר העתיקה בירושלים. קרה משהו שאין לו סיכוי להיות משוחזר בימנו - דגל ישראל מעל כיפת הסלע בהר הבית, לשעות ספורות. סמלי היחידות הלוחמות ודיוקני האלופים הונפו בכל מקום לצד דגלי הכחול-לבן. 

התהילה לא נמשכה זמן רב, מלחמת יום הכיפורים הורידה את הדגלים לחצי התורן, ואחרים כיסו כ-2,600 ארונות של נופלים. ב-1982 נסוגה ישראל מסיני ובכך השלימה את התחייבותה במסגרת הסכם השלום עם מצרים. לאחר הריסתה של העיר ימית, בישרה בעצב הכותרת של "ידיעות אחרונות" כי "דגל ישראל יורד בסיני". באותה שנה הגיע הדגל לארץ הארזים השסועה, אך גם לכיכרות המחאה.    

במהלך מלחמת המפרץ ב-1991 תלו בעלי קפה הבימה על בניין התאטרון הלאומי דגל ישראל ענק במטרה "להרים את המורל ולקרוא לעוזבים לחזור". ככלל, התקופה של תחילת שנות ה-90 הייתה של אופטימיות ומזרח תיכון חדש, כך לפחות רצו להאמין. נחתמו הסכמי אוסלו והדגל נראה בחגיגיות במעבר הגבול עם ירדן בערבה, עם חתימת הסכם השלום עם הממלכה האשמית של המלך חוסיין.  

נושאי הדגלים בכיכר מלכי ישראל בעצרת ההיא במוצאי שבת ה-4 בנובמבר 1995, לא חלמו גם בסיוטיהם את סיומה הטרגי, רה"מ יצחק רבין נרצח בידי מתנקש יהודי. שנתיים אחרי היובל להקמת המדינה, יצא דגל ישראל מלבנון עם הכוחות הנסוגים. בשנים הראשונות של שנות ה-2000, בתקופת האינתיפאדה השנייה, הדגל הפך לסטיקרים להרמת המורל הלאומי. אני שומר מכל משמר את אחד הדגלים האחרונים מהיישוב נווה דקלים שהיה בגוש קטיף ונחרב בקיץ 2005. נכון, לא קלה דרכנו. אבל, כל עוד העמידה איתנה - גם הדגל מונף. זה הסוד שלנו.

מי שרוצה לראות את הדגל שלנו במלוא תפארתו, כדאי שיבוא לירושלים ביום חגה, אז המוני בני הציונות הדתית רוקדים איתו. כשאני מסתכל בעוד דגל ישראל מונף אי שם, אני שמח על הנס שלנו, נס כחול לבן.  

אני בתקופת מבצע צוק איתן, 2014