תופעת התמיכה בליכוד בפריפריה

"האם...קיימת אפליה שקוראים לה 'עדתית' במדינה?... בשום פנים ואופן אנו, יריביה ההיסטוריים של מפא"י, לא נסכים להאשמה שהיא בכוונה גורסת, או מנהיגה, אפליה על רקע זה". 

קטע מנאומו של מנחם בגין בכנסת, 8 בדצמבר 1964.   

אפתח בנתוני ההצבעה לליכוד בפריפריה הגאוגרפית והחברתית בבחירות האחרונות: אופקים - 36.28%, אור יהודה - 50.92%, אור עקיבא - 52.64%, אילת - 43.34%, אשדוד - 33.87%, אשקלון - 42.61%, באר שבע - 43.01%, בית שאן - 54.99%, בת ים - 38.51%, דימונה - 56.34%, חדרה - 37.97%, חצור הגלילית - 49.65%, טבריה - 48.21%, טירת הכרמל - 52.72%, ירוחם - 41.81%, כרמיאל - 32.53%, לוד - 37.37%,  מעלות תרשיחא - 30.40%, נהריה - 41.45%, נצרת עילית - 29.91%, עכו - 39.10%, עפולה - 46.44%, צפת - 34.45%, קריית גת - 41.93%, קריית ים - 41.99%, קריית מלאכי - 45.53%, קריית שמונה - 49.03%, רמלה - 47.47% ושדרות - 43.52%. ברוב מקומות אלה, המתחרה הגדולה על השלטון, מפלגת כחול לבן, קיבלה לכל היותר 20%-15% מקולות המצביעים ולעתים אף לא עברה את עשרת האחוזים.   

מאז המהפך בבחירות תשל"ז מקפידים המצביעים ביישובי הפריפריה להצביע לליכוד, אף על פי שמתקופת בגין וקריצתו לעדות המזרח נשארו בעיקר זיכרונות. מנחם בגין, מבחינתו, עשה את המהלך הפוליטי האסטרטגי המושלם - ברית המדוכאים, מחד תנועת החירות ומאידך העולים מארצות האסלאם שקיבלו יחס מפלה, מתנשא ואף עוין מצד הממסד של מפא"י. ההשקעה ההיסטורית הזאת הניבה את פרותיה בבחירות לכנסת השביעית ב-17 במאי 1977. למעט הבלחות קצרות של מפלגות השמאל (או המרכז - שמאל, לדעת המהדרין), ב-1992, 1999 ו-2006, ידיו של הליכוד אוחזות היטב בהגה השלטון, כמעט ללא אתגר. 

השנים עברו, מנהיגים התחלפו אך המגמה נשארת, מדוע? לדעתי משתי סיבות עיקריות; הראשונה - חסד נעורים של הדור שעודנו זוכר את בגין ומקפיד שגם ילדיו ונכדיו ישימו פתק מחל בקלפי, מה שנקרא הצבעה שבטית. השנייה - הערצה כמעט עיוורת למנהיג הליכוד הנוכחי נתניהו. ההערצה זו נתקלת בבוז ובהתנשאות מצד מחנה השמאל בכל מערכת בחירות בה הוא מפסיד. הרוח של יצחק בן אהרון ממפ"ם שאמר בזמנו: "עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אמנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה", עדיין נושבת במחנה זה. 

שלט מעל מצודת זאב, הבית של הליכוד. צילום: עומרי פירר

אחת הטענות הידועות כלפי הפריפריה היא איך, לאור המצב הכלכלי והביטחוני הקשים בתקופת שלטון הליכוד, עדיין רוב הבוחרים משלשלים פעם אחר פעם פתקי מחל לקלפיות. רבים במחנה השמאל כינו ומכנים את זה "תסמונת האשה המוכה" או "תסמונת שטוקהולם", תופעה שבה אדם המוחזק בכפייה בידי אנשים זרים, מפתח אמפתיה והזדהות נפשית עם האידאולוגיה והמעשים של אלה השובים אותו. 

תוסיפו לזה את הכינויים הנגועים בגזענות (מנשקי קמעות ומזוזות, בבונים ולאחרונה גם בוטים - מלשון בוט/ רובוט) ותקבלו דחייה כמעט אוטומטית בפריפריה של כל מה שמייצג השמאל. מה שהמקטרגים מסרבים להבין הוא שהמצב בפריפריה לא כל כך קשה כמו שנוהגים לתאר לעתים בתקשורת, שגם האמון הכללי אליה נמצא בשפל.  

גדלתי בקריית שמונה ובשכונות פשוטות בחיפה, בתוך עמי אני חי. אם תשאלו את המצביע הממוצע בפריפריה מה הוא חושב על נתניהו, הוא יעריך אותו מאוד בתור מנהיג מנוסה, מר ביטחון, כלכלן מהמעלה הראשונה והאיש אשר דלתות מנהיגי העולם פתוחות בפניו. "ביבי" הוא כמו דמות אב עבורו. המצביע הזה יסתכל על חצי הכוס המלאה ויגיד שהוא שמח בחלקו, ושלראש הממשלה יש חלק ניכר בכך.  

יהיו עדיין שיגידו שהמצביע הזה הוא עוד עכבר ההולך אחרי החלילן מהמלין. אך ישנם עשרות אם לא מאות אלפי מצביעים רציונליים, כמו כותב שורות אלה, שחושבים שנתניהו הוא המנהיג הראוי לתקופה הזאת. הסקלה נעה בין העמדה הזו לבין שרה"מ הנוכחי הוא הרע במיעוטו. כלומר, האלטרנטיבה לא טובה יותר. בכל רחבי הארץ אנשים מסתכלים ימינה ושמאלה ורואים שהמצב הכללי סך הכל סביר. אין איום ביטחוני חריף, מצבם הכלכלי טוב ולמעט אולי השסעים החברתיים, אין משהו מיוחד שטורד את מנוחתם. במילים אחרות, אם משהו עובד טוב אז אין סיבה להחליף אותו. אולי זו גם החרדה המובנת מהלא נודע והלא מנוסה. קוראים לזה "מבחן הטלפון האדום לפנות בוקר". 

בעיני רבים, ציפי לבני, שלי יחימוביץ', יצחק הרצוג ובני גנץ לא עוברים את המבחן הזה. מאז מערכת בחירות של 2009 טשטש מחנה השמאל את עמדותיו עד כדי קריצה ברורה ימינה, ששיאה הייתה בבחירות האחרונות. יש לציין כי הקמפיין האגרסיבי של שני הצדדים ב-2015 ושל נתניהו השנה, חידד את העמדות לחלוקה הקלאסית של ימין ושמאל. גנץ שווק על ידי יחצ"ניו כגרסה מודרנית של רבין מודל 1992 על מנת לנצח בקלף של הניסיון הביטחוני, אך החיקוי לא עלה על המקור.   

אנחנו או הוא. צילום: AFP

35 המנדטים שהתחלקו בין הליכוד לכחול לבן יצרו סוג של "שתי מדינות לשני עמים", שלא ככוונתם המקורית של המשוררים מאוסלו שנת 93'. מצד אחד, "עם הפריפריה" שהולך עם נתניהו באש ובמים, ומהצד השני "עם גוש דן וההתיישבות העובדת" שיתמוך בהמוניו בכל מתמודד שיעלה לזירה נגד ביבי. לצערי, השסע החברתי-פוליטי הזה לא נראה קרוב לאיחוי. אחרי הבחירות ראיתי פרסומים שונים ברשתות החברתיות כי אין לדאוג ולסייע לתושבי הדרום הסובלים מתוקפנות החמאס, שנתניהו ידאג להם. צר לי גם לשמוע את הדה-לגיטימציה הגורפת לעמדות השמאל הציוני, כאילו מדובר בבוגדים המוכנים למכור את המדינה לערבים. 

אומר בהגינות שלנתניהו יש חלק בקיטוב הזה, בהוצאת עמדות השמאל אל מחוץ לטווח הלגיטימיות, אך טוב עשה כשאמר לאחר ניצחונו שהוא יהיה ראש הממשלה של כולם. ימים יגידו. בכל אופן, כוחה האמיתי של הליכוד בפריפריה, כמפלגה על סך חלקיה, ייבחן במערכת הבחירות  הראשונה אחרי עידן נתניהו. עד אז, מה שהיה - הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש הזורחת על מעון ראש הממשלה שברח' בלפור הירושלמי.