תובנות משנתיים בעולם התקשורת

"'אין עשן ללא אש' אבל יש כזה המיוצר על ידי מחוללי העשן של העיתונות ושל הטלוויזיה". 

- ז'אן דוטור

כבר שנתיים שאני עובד בעולם העיתונות, שנה כקשב ומפיק ב"ידיעות אחרונות" ושנה כעורך חדשות ב"ישראל היום". בתקופה מרתקת זו קיבלתי שיעור פרקטי הרבה יותר מכל הקורסים שלקחתי בתואר השני שלי בתקשורת. למדתי איך עושים חדשות, מה מגיע לכותרות ולשערי העיתונים ומה לא. מה השיקולים שנלקחים בחשבון לפני שמפרסמים או לא מפרסמים כלל סיפור מסוים, או אייטם חדשותי, כפי שקוראים לזה בעולם העיתונאי. בצעירותי, ואף בתקופת לימודיי בשני תארים באקדמיה, הייתי בטוח כי התקשורת שלנו אובייקטיבית, וממלאת את תפקידה כאחד ממגיני הדמוקרטיה. כלומר, אותו כלב שנובח על השלטון ואף יודע לנשוך אותו במידת הצורך. נוכחתי לדעת שלפעמים זורקים לכלב הזה כל מיני חטיפים ומסיחים את דעתו. 

עבודה בעיתונות לימדה אותי להתייחס לעיקר ולחשוב. אנחנו מוצפים במידע שחלקו בעל ערך וחלקו השני לא שווה אפילו פוסט בפייסבוק או ציוץ בטוויטר. להבדיל מהרשתות החברתיות ואתרי החדשות, העיתונים מוגבלים בנפח, ולכן התוכן שמוגש לפרסום נבחר בקפידה. ישנם אירועים שיפורסמו בכל מקרה כגון אירועים ביטחוניים משמעותיים, משברים פוליטיים או הישגים תרבותיים וספורטיביים. כל היתר, לפי שיקולי העורכים הראשיים והמוציאים לאור של העיתונים. לכל עיתון יש את אנשי שלומו ואת יריביו. איך מזהים אותם? פשוט מאוד - על ידי המסגור שהם מקבלים, דהיינו האופן בו הם נכנסים לעמודי העיתון או אתרי החדשות.  

לא צריכים להיות מומחים גדולים לתקשורת כדי לראות שאישיות מסוימת שהמדיום חפץ ביקרו, תקבל כותרת, תוכן ותמונה יותר מחמיאים, מאישיות שאותו מדיום יוצא חוץ כנגדה. מאז ומעולם, בין אח"מים לאמצעי התקשורת התקיימו יחסי "תן וקח"; האח"ם סיפק מידע בלעדי לעיתונאי מסוים, וזה פרגן לו בכתבה חיובית במקום בולט. ההצלחה של היחסים האלה נמדדת לאורך זמן. ככל שהאח"ם מקבל יותר אייטמים חיוביים, כך המוניטין הציבורי שלו עולה. עבור פוליטיקאים ומשרדי יח"צ העניין הזה הוא כמו אוויר לנשימה.  

שידורי החדשות בוחרים עבורכם את המציאות ורוצים שתדברו על מה שהם משדרים, כדי שתהיה לזה רלוונטיות ואולי אף שינוי מדיניות. לכן צודק סטיבן פינקר שאמר כי "עיתונאים נוהגים לדווח על מטוסים שמתרסקים, לא על מטוסים שממריאים בהצלחה... העיתונאים והאינטלקטואלים מעדיפים להציב במוקד את השחיתות, הכישלונות והאומללות. זו החלטה מודעת". לצערי יש מגזרים ומקומות שמודרים באופן קבוע מהחדשות או מוצגים בצורה לא מדויקת או מעוותת. למשל, הדגשת הפגנות חרדים או עימותים בין מתנחלים לערבים. 

הרושם שנוצר אצל הצופה הממוצע הוא שכל החרדים והמתנחלים הם אלימים, חשוכים וקיצוניים. מעטים הדיווחים על הרוב השקט והנורמטיבי. מדוע? כי זה לא מעניין להראות את השגרה, ויפגע בתדמית שתועמלני המהדורות עבדו עליה במשך שנים. במובן זה, דווקא חברות חדשות האלטרנטיביות, כמו 0404, צוברות פופולריות כי הן מראות את מה שלא מגיע ל"מהדורת השבט" של חדשות 2, או לחדשות ערוץ עשר. 

בזמנו, לא הייתי קורא את כל העיתונים היומיים, אך כיום זה חובה. עלי לדעת מה המתחרים כותבים בסוגיות בהן אני מטפל כעורך, ולא פחות מכך, להעשיר את עולמי כקורא השואף להיות איש אשכולות. לדוגמה, שנים רבות שעיתון "הארץ" לא עבר את מפתן ביתי. הקו האידאולוגי של העיתון הוא כמזרח ממערב לתפיסותיי. 

אבל דווקא בשנה האחרונה התחברתי יותר לסגנונו המאופק והיבשושי משהו. כחובב חדשות חוץ, אני מוצא בו סיפורים שלא מתפרסמים באמצעי תקשורת אחרים. הפרשנות הביטחונית המעמיקה נותנת לי נקודת מבט נוספת לדברים שנכתבים על ידי פרשנים שחושבים כמוני. לקחתי על עצמי אתגר אינטלקטואלי שמעשיר אותי בתור איש מקצוע, אך גם במהלך שיחות על ענייני היום-יום עם חברים. איש תקשורת שלא חשוף לספקטרום הרחב של המדיה, הוא לדעתי מקצועי הרבה פחות. סביר להניח שיישאר תקוע בד' אמותיו.  

הישג ראוי לציון הוא פרסום הידיעות שלי באתר ובעיתון "ישראל היום". שום דבר לא הגיע בקלות והכל תוצאה של עבודה קשה ונחושה. הסיפוק הוא כפול: להביא לקוראים סיפור שיכול להגיע רק ממני ולראות את השם שלי בשורת הקרדיט של הכתב בעיתון על הבוקר. הבמה שאני מקבל היא לא מובנת מאליה והיא מחייבת אותי בסטנדרט הגבוה ביותר. 

ידיעת כמה שפות זרות היא נכס עבור כל איש תקשורת. כדובר רוסית אני בוחר להעמיק דווקא במדיה של ארץ המוצא שלי. לעתים, מתפרסמים על רוסיה ומדינות חבר העמים אייטמים שאינם נאמנים למקור ומכילים טעויות עובדתיות. הפערים נוצרים לרוב בגלל טעויות בתרגום או בהבנה של ניואנס מסוים ברוסית, שבעברית נשמע ומובן אחרת. תמיד טוב לבדוק את הידיעה מכל הכיוונים ובכל השפות האפשריות. המלצה שלי היא ללמוד עוד שפה, בייחוד ערבית, שקריטית להבנת האירועים פה. 

רוצים להשתלב בתחום התקשורת? תכתבו כמה שיותר, ורצוי בבלוג או באתר שאתם מנהלים. כפי שציינתי באחד המאמרים הקודמים, הבלוג הזה הינו תיק העבודות שלי, והרבה עיתונאים החלו את דרכם בדיוק כך. הבלוג פתח לי דלת לכתיבה בביטאון השריון. עבורי זוהי סגירת מעגל כי התחלתי לקרוא את הביטאון הזה לקראת סוף התיכון והוא השפיע על בחירתי לגבי השירות הצבאי. 

זהו כבוד גדול להיות חלק מצוות כותבים שחלקם מילאו תפקידי פיקוד בכירים בחיל השריון. גם כאן, מצאתי את המשבצת הייחודית שלי, שלא הייתה נפוצה יתר על המידה בין העמודים: הסיפורים של החיילים הפשוטים ואנשי המילואים. לראשונה אני מרגיש איך זה להיות כתב "אמיתי"; עלי לעמוד בלוחות זמנים נוקשים, לדאוג למספיק מקורות, להבטיח את מהימנות הכתוב, ולא פחות מכך - להיות רלוונטי ומעניין. הביטאון מוסיף רבות לניסיון המקצועי. 

לבסוף - העתיד. אפתח בשאלה: מה משותף לרון בן ישי, בועז ביסמוט, איתי אנגל, אלדד בק וצבי יחזקאלי? יותר חותמות בדרכון הזר מאשר בישראלי, קורטוב של אומץ, סקרנות והרצון להיות במקום האירוע, נידח ואקזוטי ככל שיהיה. עיתונאים אלה לא יחכו לכתבה של סוכנות ידיעות בינלאומית אלא ייצאו למקומות שהישראלי הממוצע לא יבקר בהם לעולם: לבנון, סוריה, עיראק, לוב, מצרים, סודן, אפגניסטן, ועוד מדינות שלרוב עוינות אותנו באו"ם. עוד כילד הייתי קורא וצופה בהם בשקיקה. 

הם המודל עבורי ואני שואף להיות כמוהם. אין ולא יהיה תחליף לנוכחות באירוע במקום ובזמן שהוא מתרחש. אבל, גם אין ספק ששליחות כזאת נהייתה מאתגרת מאוד בעידן בו גוגל יגלה עליכם הכל לכל דכפין. 

לא סתם בחר מגזין "טיים" עיתונאים אמיצים כאנשי השנה שלו בשער; "הם ניצבים בחזית של המלחמה על האמת".    

פריים מתוך הסרט "העיתון" - 20TH CENTURY FOX