מבוא לביביזם

המבחן האמיתי של מנהיג הוא בהשאירו אחריו בנפשם של המונהגים את השכנוע והרצון להמשיך.

- וולטר ליפמן  

כבר עשר שנים רצופות ממלא בנימין נתניהו את תפקיד ראש הממשלה. לחלקים מהציבור, בייחוד הצעירים שבו, נראה כאילו הוא היה איתנו מאז ומעולם. רבים לא רואים לו תחליף ומעריכים את ניסיונו ואת הישגיו בזירה הבינלאומית. סקרי דעת קהל מראים באופן עקבי שאין מישהו במערכת הפוליטית שיכול באמת להוות אלטרנטיבה במקומו להנהגת המדינה. נתניהו מתבשם מכל המחמאות והכיבודים ומצהיר לא פעם "אני כאן להרבה מאוד שנים". ההתבשמות הזאת מובילה לניתוק וליוהרה. 

נוצרה סביבו עדת מעריצים פנאטית, מעין כת משיחית שאם יתאפשר לה, תמשח אותו למלך ישראל או לקוסם על ו/או לשניהם. נהוג לקרוא להם "הביביסטים" ועל כן, לטובת עניין הציבור, יש לתת בהם סימנים. 

הביביסטים הם חבורה לא רציונלית של אנשים אשר מאמינה באמת ובתמים כי נתניהו הוא פלא הבריאה, בנו של אלוהים, האיש אשר לעולם אינו טועה, או כמעט ואינו טועה וכל מעשיו נועדו להיטיב עם העם. אנשים אלה, המשתייכים למחנה הימין בכלל או למפלגת הליכוד בפרט, המירו את האידאולוגיה בסגידה עיוורת לביבי. מבחינתם, הוא המייצג העליון והטהור של מחנה הימין ומנהיגו הבלתי מעורער. 

פולחן אישיות זה מזכיר לי במשהו את הפיוט אדון עולם המופיע בתפילת השחרית: לְעֵת נַעְשָׂה בְחֶפְצוֹ כֹּל, אֲזַי מֶלֶךְ שְׁמוֹ נִקְרָא. וְאַחְרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל, לְבַדּוֹ יִמְלֹךְ נוֹרָא. וְהוּא הָיָה וְהוּא הֹוֶה, וְהוּא יִהְיֶה בְּתִפְאָרָה. וְהוּא אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי, לְהַמְשִׁילוֹ וּלְהַחְבִּירָה. בְּלִי רֵאשִׁית בְּלִי תַכְלִית, וְלוֹ הָעֹז וְהַמִּשְׂרָה. הביביזם נראה לי לפעמים כמו דת, וכמו בכל דת - אסור לערער על עיקריה. מי שלא חושב כמו הביביסטים משויך אוטומטית לשמאל/ הסמול הקיצוני. תפיסה אידאולוגית לגיטימית שאני חלוק עמה. 

כשזהו המצב, כל ביקורת על מדיניותו או התנהלותו האישית של נתניהו נתקלת בתגובות זועמות של חברי כת החסידים. למען ההגינות אציין שבמשך שנים רבות אמצעי התקשורת ואישי ציבור לא מעטים אכן רדפו את נתניהו ו"חיפשו" אותו בקטנוניות על כל דבר ועניין. אותם גורמים אחראים באופן עקיף לתופעת הביביזם. רוצה לומר, אנשים בימין לקחו את ההתקפות על נתניהו כהתקפות על המחנה כולו, וזהו אחד משורשי התופעה. במערכות הבחירות האחרונות עניין זה התקטב עוד יותר - לא עוד ימין ושמאל בחלוקה הקלאסית אלא "מחנה ביבי" ו"מחנה אנטי-ביבי". האידאולוגיה נזנחה בצד וכל אחד מהניצים קבע את עמדתו ביחס לנתניהו. בכל תולדות הפוליטיקה הישראלית לא היה כדבר הזה. 

חורה לי שאנשי ליכוד כבר לא אומרים שהם מצביעים למפלגה אלא "מצביעים לביבי", כאילו ששאר הרשימה לכנסת היא רק בובות ראווה שאין להן תפישת עולם משל עצמן. יש בינם כאלה ש"ישכבו על הגדר" למען נתניהו, מסיבה פשוטה - זה ישתלם להם בעתיד בתפקידים שהם יקבלו בכנסת או בממשלה. רבים מהם נזרקים אחר כך בצד הדרך.  

נתניהו מצידו מתחזק היטב את התופעה הזאת. הוא מפיץ פחד בין תומכיו ובציבור כולו ומזהיר כל הזמן מ"הפלת שלטון הימין" כאילו שלא מדובר בהתמודדות דמוקרטית לגיטימית של מפלגות ועמדות שונות. במו"מ הקואליציוני האחרון הוא דחה כל דרישה אידאולוגית של מפלגות הלוויין במחנה הימין: החלת החוק הישראלי בשטחי סי ביו"ש וסיפוח חלקים מהם, ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון, הגברת בנייה בשכונות היהודיות בירושלים ובשאר היישובים מעבר לקו הירוק ועוד ועוד. נתניהו תמיד אומר "זו לא העת לכך", אך עם ממשל אמריקני כה אוהד לישראל, שנכנס לשנתו האחרונה, השאלה היא - אז מתי כן? 

במחנה הימין הייתה גם תמיהה ואכזבה מנתניהו שמיהר להגיש לאבי גבאי וחבריו במפלגת העבודה עד חצי המלכות. כשלא הצליח להרכיב ממשלה לפני כשבועיים, דחף רה"מ לפיזור הכנסת, כאילו אומר "לא יהיה לכם ראש ממשלה אחר על פני". יותר ויותר אנשי ימין משוכנעים שכל מעייניו של נתניהו נתונים להימלטותו מאימת הדין. אך הביביסטים לא מוכנים לקבל זאת. מבחינתם "שיעשן כמה סיגרים שהוא רוצה ושיקבל את כל המתנות שבעולם, העיקר שימשיך להיות ראש הממשלה שלנו". זוהי תופעה מסוכנת ביותר לדמוקרטיה ולשלטון החוק.  

עם זאת, אני אופטימי. יצא לי לקרוא כמה כתבות שנכתבו לאחר ביקורים במעוזי הליכוד ברחבי המדינה. עולה בהם קול הגיוני ואמיץ התומך בשלטון החוק והמוציא "כרטיס צהוב" לנתניהו - יש גבול גם למה שהוא יכול לעולל. היו כאלה שאף הצהירו שלא יצביעו לליכוד בבחירות הקרובות. שמעתי הצהרות כאלה גם בבחירות 2013 ו-2015, וצריך לקחת אותן בעירבון מוגבל. רבים מהם הודו לאחר מעשה שלא יכלו להצביע אחרת ושמו פתק מחל בקלפי. לכו תדעו, אולי הפעם יבוא השינוי. בכל אופן, הגיע הזמן למחנה הימין להצמיח מנהיגים חדשים שיתמודדו על הבכורה. נכון, יחסית לנתניהו הם יהיו חסרי ניסיון, אך גם הוא היה כזה לפני כ-30 שנה כשהתחיל את דרכו הפוליטית. המנהיגים האלה יצמחו כאשר יבחרו לאזור אומץ, לצאת מהצל הגדול של נתניהו ולהכריז "כי שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש למען ההוד הנסתר".  

"לא יהיה כלום". מפגן התמיכה ברה"מ. צילום: אופיר לוי