הסכם ריבנטרופ - מולוטוב והמסלול ל"דרך הבלטית"

"אי אפשר לחיות רק מססמאות מהפכניות. אנשים יקשיבו לך היום, מחר, מחרתיים, אבל ביום הרביעי הם יאמרו לך:'לך לעזאזל'". 

- יוסיף סטלין 

מה מוכן האדם לעשות כדי להיות חופשי? כמה רחוק הוא יילך במאבק על חירותו והסרת שלשלאות הדיקטטורה והדיכוי? האם אפשר לעשות זאת ללא שפיכות דמים? השאלות האלה ורבות אחרות עלו בוודאי בפיהם של רבים מתושבי אסטוניה, לטביה וליטא שנאלצו לחיות במשך כ-50 שנה תחת השלטון הסובייטי. המדינות הצעירות והקטנות שלחופי הים הבלטי זכו לטעום רק 20 שנות עצמאות אחרי מלחמת העולם הראשונה כאשר השתחררו מהאימפריה הרוסית שכבשה אותן במהלך המאה ה-18. הן ניצלו את האנדרלמוסיה של מהפכת אוקטובר וכל אחת בתורה הכריזה על עצמאות בשנים 1917 ו-1918.  

חבלי הלידה היו קשים; ליטא הייתה בסכסוך טריטוריאלי עם פולין (על אזור וילנה) וגרמניה (על אזור החוף והעיר קלייפדה), עד מהרה הדמוקרטיה בה קרסה ועלה שלטון דיקטטורי. לטביה נלחמה נגד רוסיה הסובייטית על עצמאותה במשך כשנתיים והצליחה להכריע את כוחות הצבא האדום הצעיר רק ב-1920. מצב דומה היה גם באסטוניה, וכמו בליטא, גם בטאלין הייתה חוסר יציבות פוליטית וב-14 שנות עצמאותה הראשונות התחלפו בה 23 ממשלות עד ההפיכה ב-1934. שלושתן חששו מהסופה האדומה שבמזרח, והיה ברור כי בוא תבוא. 

בריה"מ המשיכה ללטוש עיניים לעבר האזור הבלטי, בייחוד אחרי שנאלצה לוותר עליו בחוסר רצון בהסכם ברסט-ליטובסק המשפיל במארס 1918. ראשי המדינה רק חיכו לשעת הכושר להחזיר את האדמות האבודות של האימפריה ולמחוק את החרפה. אחרי התבססות השלטון הבולשביקי המטרה הייתה אחת: לקדם מהפכה קומוניסטית עולמית ולצרף תחת הדגל האדום עוד ועוד מדינות. הייתה לכך גם זרוע ביצועית בשם הקומינטרן - האיגוד הבינלאומי של המפלגות הקומוניסטיות שייעודו היה "להילחם בכל האמצעים, כולל בכוח מזוין, במטרה למגר את הבורגנות הבינלאומית ולהקים רפובליקה סובייטית בינלאומית כשלב מעבר לביטול מוחלט של המדינה". 

הבולשביקים ניסו לקדם הפיכה קומוניסטית בגרמניה בכמה הזדמנויות בתחילת שנות ה-20 אך עלייתו של אדולף היטלר לשלטון בברלין בינואר 1933 הביא אותם במהרה "לחשב מסלול מחדש" ולהיערך בהתאם. 

הרטוריקה האנטי-קומוניסטית של היטלר הביאה תחילה לניתוק היחסים בין שתי הדיקטטורות, אך בחצי השני של שנות ה-30 התחיל שיתוף פעולה בתחום הכלכלי והצבאי. שיאו של הרומן היה באוגוסט 1939. 

בעלות הברית המערביות לא ציפו לצעד הזה. חלקו הראשון של הסכם ריבנטרופ - מולוטוב (ע"ש שרי החוץ של המדינות - יואכים פון ריבנטרופ וויאצ'סלב מולוטוב) נחתם ב-19 באוגוסט והיה זה חוזה כלכלי שעיקרו סחר בין בריה"מ וגרמניה הנאצית. החלק השני, המדיני-צבאי נחתם ב-23 באוגוסט. מוסקבה וברלין התחייבו לא לתקוף זו את זו במשך 10 שנים ולמנוע ממדינות אחרות לעשות זאת. הייתה זו סטירת לחי מצלצלת לבריטניה וצרפת, היריבות המסורתיות של גרמניה שאחרי האנשלוס עם אוסטריה וסיפוח צ'כוסלובקיה, החלו לחשב לאחור את הצעד התוקפני הבא של היטלר. דבר זה התאפשר בזכות הנספחים הסודיים להסכם בדבר חלוקת אזורי השפעה במרכז ומזרח אירופה. פינלנד, אסטוניה, לטביה, חלק מליטא ובסרביה (אזור מולדובה של היום), היו אמורים לעבור לסובייטים, ומערב ומזרח פולין - לנאצים.     

הנדוניה: המדינות הבלטיות. פוסטר לטבי לציון 50 שנה להסכם

מה כל צד הרוויח מכך? גרמניה למודת הניסיון של לחימה בשתי חזיתות נטרלה את החזית המזרחית וקיבלה בעלת ברית חדשה שסיפקה לה מוצרי מזון וחומרי גלם. היטלר יכל היה להכין ברוגע את התוכנית לכיבוש פולין ומערב אירופה, כחלק מ"אזור המחיה הגרמני - (הליבנסראום)".   

בריה"מ החזירה לעצמה את השטחים האבודים מ-1917, הרחיקה חזית פוטנציאלית ממוסקבה בזכות העומק האסטרטגי החדש במערב (מה שהשתלם לה מאוד בסתיו-חורף 1941 כשהנאצים המותשים היו בשערי הבירה) וקיבלה טכנולוגיה גרמנית מתקדמת. ישנם חוקרים הטוענים שסטלין רצה ליצור גבול משותף עם גרמניה כמקפצה לכיבושה ולהפצת רעיונות הקומוניזם גם לשאר יבשת אירופה. בדיעבד, יש בזה מן ההיגיון כי לאחר סיום המלחמה ב-1945 כל פיסת אדמה עליה עבר הצבא האדום צורפה לגוש הסובייטי, במסגרת ה"אחווה הסוציאליסטית".     

ויאצ'סלב מולוטוב חותם על ההסכם, 23.8.1939

כאמור, פולין הייתה הקורבן הראשון. ב-1 בספטמבר 1939, שבוע בלבד אחרי חתימת ההסכם שברו חיילי הוורמאכט את מעברי הגבול עם פולין ופלשו אליה. היא נכבשה בתוך 5 שבועות באכזריות הנאצית האופיינית. באותו יום הוכרזה בבריה"מ חובת גיוס כללי. הצבא האדום מימש את חלקו בהסכם ב-17 בספטמבר והציב את כוחותיו במזרח פולין, או במערב בלארוס ואוקראינה כפי שהסובייטים קוראים לשטחים אלה, לפי "בקשת התושבים המקומיים".  ב-28 בספטמבר חתמו גרמניה ובריה"מ גם על הסכם "ידידות וגבולות". בסוף נובמבר של אותה שנה פלשה בריה"מ לפינלנד והחלה איתה מלחמת התשה עקובה מדם שנמשכה כחצי שנה, בסופה כבשה שטחים באזור קרליה ולנינגרד. 

במהלך סוף ספטמבר - תחילת אוקטובר חתמה בריה"מ עם אסטוניה, לטביה וליטא על "הסכם לעזרה הדדית". היה זה הסכם כפוי על שלושת המדינות הבלטיות ולפיו הציבה בהן מוסקבה את כוחותיה היבשתיים, האוויריים והימיים. עד סוף 1939 הכוחות הסובייטים שהוצבו באסטוניה, לטביה וליטא היו שווים בכמותם לצבאות של מדינות אלה. לא היה להן טעם להתנגד ממילא, כי ידעו שאף אחד במערב לא יבוא לעזרתן. בד בבד, חיפשה בריה"מ את העילה להשלמת הסיפוח. 

ב-16-14 ביוני 1940 קיבלו ממשלות אסטוניה, לטביה וליטא אישומים ממוסקבה בדבר "הפרות סדרתיות של ההסכמים". הן נדרשו להכניס לשטחיהן כוחות נוספים של הצבא האדום ולפעול להקמת ממשלות שיפעלו לפי תכתיבים של בריה"מ, כלומר העברת השליטה באופן בלעדי למפלגות הקומוניסטיות שהקימו "ממשל עממי". עד מהרה שאר ההתארגנויות הפוליטיות הוצאו מחוץ לחוק ופעיליהן נעצרו. בתוך כחודש, ב-21 ביולי, אחרי בחירות בהן זכו כמובן הקומוניסטים, הכריזו הפרלמנטים של שלושת המדינות על הגדרתן כרפובליקות סובייטיות והועברה בקשה לסובייט העליון במוסקבה לכלול אותן בבריה"מ.    

הפגנות בטאלין בעד סיפוח לבריה"מ, 17.7.1940 

הפגנה פרו-סובייטית בריגה, 1940

ב-3 באוגוסט צורפה הרפובליקה הסובייטית הליטאית, ב-5 באוגוסט - הרפובליקה הסובייטית הלטבית, וכעבור יום - הרפובליקה הסובייטית האסטונית. שלא במפתיע, גרמניה הנאצית הכירה בסיפוח לאלתר, מדינות המערב הכירו בו רק דה-פקטו. רבים ברוסיה טוענים עד היום כי הצירוף של המדינות הבלטיות לא נעשה בכפייה אלא לפי בקשתן של ממשלותיהן החוקיות. הם גם מראים את התמיכה העממית להצטרפות.

מיד לאחר השלמת הסיפוח החלה הסובייטיזציה. דהיינו, הלאמה של המפעלים, הבנקים ושאר המוסדות הכלכליים של הרפובליקות הסובייטיות הצעירות. כל האדמות הועברו לבעלות המדינה והחקלאים למעשה נושלו מכל תוצרתם ונשלחו, כמו עמיתיהם ברחבי המעצמה הקומוניסטית, לקולחוזים והפכו עבדים מודרניים.

פוליטיקאים מהשלטון הישן, אנשי דת, אקדמאים בכירים, קצינים וכל גורם אחר ש"הפריע לעמלים להשיג את אושרם", נשלחו למחנות מערכת הגולג בסיביר. עד יוני 1941 הוגלו מאסטוניה מעל ל-10 אלף תושבים, מליטא 17.5 אלף ומלטביה כ-16 אלף. כך ננטעו בהדרגה ובהתמדה זרעי ההתנגדות לשלטון הסובייטי.  

כאשר פלשו הנאצים לבריה"מ ב-22 ביוני 1941 קיבלו אותם תושבי המדינות בזרועות פתוחות והתייחסו אל הגרמנים כמשחררים. התושבים ציפו לחידוש הריבונות אך במהרה התאכזבו. האזור הבלטי נקרא "נציבות הרייך של אוסטלנד" וסופח לגרמניה. הכוונה הייתה ליישב שם חקלאים גרמנים על חשבון המקומיים. אסטונים, לטבים וליטאים נתפסו כאזרחים מדרגה שנייה. אך חרף זאת, רבים מהם שיתפו פעולה בחדווה עם הגרמנים ולקחו חלק פעיל בביצוע רצח המוני יהודים באזוריהם. עדויות מראות שהם היו אכזריים אף יותר מהנאצים עצמם.  

במהלך השנים 1945-1943 בריה"מ כבשה את האזור הבלטי כחלק מהמסע הארוך לעבר הבונקר של היטלר והרייכסטאג בברלין. הרפובליקות הסובייטיות הוקמו מחדש ונמשכו ביתר שאת תהליכי הסובייטיזציה של תחילת אותו עשור. בוועידות יאלטה ופוטסדם בסוף המלחמה סיכמו ראשי המעצמות המנצחות על חלוקה טריטוריאלית של אירופה וסטלין קיבל הכרה באזורי השליטה וההשפעה של מוסקבה. אחרי התשלום הכבד של עשרות מיליוני אבדות מהציבור הסובייטי, אף אחד לא רצה או חשב לקחת ממנו את פירות הניצחון. 

הנקמה במדינות הבלטיות הייתה קרה - מאות אלפי אסטונים, לטבים וליטאים גורשו לאזורים נידחים ברחבי האימפריה הסובייטית ובמקומם יושבו בעיקר רוסים ואוקראינים על מנת לחזק את הזיקה של הרפובליקות לאמא רוסיה. אגב, לאחר קבלת העצמאות ב-1991 נוצרה בעיה קשה עם "הלאום הכובש" והוא נטול זכויות אזרחיות עד היום. מ-1945 ובעשר השנים הבאות, פעלו ברפובליקות הבלטיות מחתרות פרטיזניות שקיבלו את השם "אחיי היער", אך הן היו לא יותר מזבוב טורדני לדב הרוסי ולא נחלו הצלחה. בלט גם תהליך הרוסיפיקציה - הטמעת התרבות והשפה הרוסית בקרב האוכלוסייה המקומית. במקביל, הייתה מגמה של צירוף אסטונים, לטבים וליטאים למפלגה הקומוניסטית. דברים אלה העלו עוד יותר את מפלס השנאה לבריה"מ בכלל ולרוסים בפרט.  

בול לציון 40 שנות הרפובליקה הסובייטית הלטבית

הפרסטרויקה (בנייה מחדש) והגלסנוסט (שקיפות ופתיחות) של המנהיג הסובייטי האחרון מיכאיל גורבוצ'וב פתחו צוהר של תקווה לעמי הרפובליקות הבלטיות מאמצע שנות השמונים. הם ראו שהשליטה הסובייטית האבסולוטית מתרופפת והיו ערים לתנועה אנטי-קומוניסטית שפרשה כנפיים במזרח אירופה לקראת 1989. התנועות הלאומיות סאיודיס הליטאית, החזית הלאומית האסטונית והחזית הלאומית הלטבית, שעד אז פעלו בהיחבא ושמרו נפשן מהק.ג.ב החליטו לטקס עצה ולציין בדרך יצירתית את מחאתן לרגל יובל להסכמי ריבנטרופ - מולוטוב. המטרה הייתה להסב את דעת הקהל העולמית להכחשה הסובייטית של הנספחים הסודיים, הסיפוח הכוחני של המדינות הבלטיות ולדיכוי הלאומי שלהן שנמשך בכל התקופה הזאת.     

הפגנה בטארטו, אסטוניה, פברואר 1989

הצעד הבא היה ביטול ההחלטות של 1940, הוצאת הכוחות הסובייטים מהרפובליקות ומחיקת הסעיפים בחוקה שקשרה אותן לאיחוד הסובייטי. הלחץ חלחל גם פנימה, חבר הפוליטבירו והסובייט העליון אלכסנדר יאקובלב התראיין לעיתון "פראבדה" ב-18 באוגוסט והיה הראשון מבין בכירי המשטר שהכיר פומבית בנספחים הסודיים. הוא גינה את ההסכם אך ציין שלא הייתה לו כל השפעה על צירוף המדינות הבלטיות.   

הפגנה באסטוניה נגד הסכם ריבנטרופ - מולוטוב, 1989 

העמדה הזאת לא סיפקה את הרפובליקות הבלטיות שראו כי מוסקבה לא מתכוונת לעשות צעדים של ממש לטובת ריבונותן, או לכל הפחות לתיקון העוול ההיסטורי. ב-22 באוגוסט הוציא הסובייט העליון של הרפובליקה הליטאית גינוי לכיבוש הכוחני של המדינות הבלטיות והקשר הישיר שלו להסכם ריבנטרופ - מולוטוב. הייתה זו המחאה הרשמית הראשונה נגד הלגיטימיות של השלטון הסובייטי ברחבי האזור הבלטי. 

בנוסף, יזם הפוליטיקאי הליטאי רומאולדס אוזולאס עצומה של שני מיליון חתימות בדרישה להסיג את הצבא האדום מליטא. באסטוניה התקיימו שביתות והפגנות של פועלים באותו חודש. בריגה, ושאר ערי לטביה יותר ויותר אנשים יצאו לרחובות עם דגלי הלאום. המשטר פטר את ההפגנות כ"היסטריה המונית" והכל היה מוכן לקראת ההפגנה הגדולה של ה-23 באוגוסט. המארגנים תכננו באופן מדוקדק שרשרת אנושית רציפה שתחבר בין טאלין, ריגה ווילנה ואורכה יהיה כ-675 ק"מ. הסעה חינם באוטובוסים אורגנה עבור אלה שלא יכלו להגיע ברכבם הפרטי. שידורי רדיו מקומיים הפיצו את הפרטים לגבי נקודות הכינוס ודרכי ההגעה. שעת השין נקבעה ל-19:00. הקפיץ הבלטי רק חיכה לרגע בו ישתחרר.     

תכנון ליטאי של ה"דרך הבלטית"

המוני אנשים שנשאו שלטים ואת דגלי המדינות העצמאיות מלפני 1940 התקבצו לקראת השעה היעודה לאורך כבישי הרפובליקות. ההערכה היא שלקחו חלק באירוע בין מיליון לשני מיליון משתתפים בכל הגילאים. הם החזיקו ידיים ושרו שירים לאומיים שהיו אסורים במשך עשרות שנים. הייתה הרגשה מזוקקת של סולידריות וחופש קרב ובא. לשלטונות הסובייטים לקח שלושה ימים להגיב ולגנות את ה"קבוצות הלאומניות הקיצוניות שקידמו אג'נדות אנטי-סובייטיות ואנטי-סוציאליסטיות".   

ה"דרך הבלטית" בליטא

   

לטביה 

אסטוניה

הסובייטים איימו להשתמש בכוח ולהחליף את הנהגת הרפובליקות. בפועל, לא קרה דבר והמפגינים קיבלו גיבוי בינלאומי מארה"ב ומגרמניה המערבית שדרשו לבצע רפורמות וביקרו את השלכות הסכם ריבנטרופ - מולוטוב. ב-31 באוגוסט פעילים מרחבי האזור הבלטי פנו למזכ"ל האו"ם חוויאר פרז דה-קוויאר. הם טענו כי נמצאים תחת איום תוקפנות וביקשו לשלוח ועדה בינלאומית לפיקוח על המצב. ב-20-19 בספטמבר התכנסה הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית לדיון בשאלת הלאום - דבר שגורבצ'וב דחה מאז תחילת 1988. המליאה לא התייחסה ספציפית למצב במדינות הבלטיות ואישרה מחדש עקרונות ביחס לריכוזיות של בריה"מ ולתפקידה הדומיננטי של השפה הרוסית. הוחלט אומנם להעלות את מידת האוטונומיה של הרפובליקות, אך זה היה מעט מידי.    

מכשיר רדיו שנשאו המפגינים ב"דרך הבלטית"

המצפן הבלטי הצביע בבירור לכיוון העצמאות. בפברואר 1990 התקיימו הבחירות הדמוקרטיות החופשיות הראשונות בכל שלוש הרפובליקות הבלטיות ומועמדים שהיו בעד עצמאות זכו לרוב. ב-11 במארס 1990, שבעה חודשים אחרי "הדרך הבלטית", הפכה ליטא לרפובליקה הסובייטית הראשונה שהכריזה על עצמאות. בריה"מ תבעה לבטל את ההכרזה, הטילה סנקציות כלכליות ופוליטיות כבדות נגד ליטא והכניסה כוחות צבא לווילנה על מנת להדיח את הממשלה הליטאית המורדת. התנועה לעצמאות לא נכנעה ועד מהרה נאלצו הסובייטים לוותר.     

מפגין ליטאי מול טנק סובייטי, וילנה ינואר 1991

בריקדה נגד הצבא האדום ליד הפרלמנט הלטבי בריגה, יולי 1991

השאר מיהרו ללכת בעקבותיה; ב-4 במאי 1990 פרסמה הממשלה הלטבית החדשה הצהרה בדבר חידוש העצמאות של המדינה, בהצהרה תמכו 74% מתושבי המדינה במסגרת משאל עם. העצמאות הוכרזה רשמית ב-21 באוגוסט 1991. 82% מהאסטונים הצביעו במשאל עם ב-3 במארס 1991 בעד עצמאות והתנתקות מבריה"מ מה שהביא את הממשל האסטוני להכריז על עצמאות ב-20 באוגוסט של אותה שנה. עצמאותן של שלוש המדינות הבלטיות הוכרה על ידי בריה"מ בספטמבר. האימפריה הסובייטית קרסה סופית בדצמבר. כיום, 30 שנה אחרי, נתפסת ה"דרך הבלטית" כאחד האירועים המשמעותיים של המאבק לחופש ולהגדרה עצמית. "הראינו לעולם שאפשר להשיג מטרה בלי נשק ביד, בדרך שקטה וללא אלימות", אמרה לאחרונה ל"מעריב" אחת המפגינות בלטביה.

מטבע ליטאי לציון 25 שנה ל"דרך הבלטית"