וודסטוק - מסיבת הסיום של הסיקסטיז

"אם אתה זוכר את וודסטוק, סימן שלא היית שם"  

- אמירה נפוצה בתקופת הפסטיבל  

פסטיבל המוזיקה וודסטוק, שנערך לפני 50 שנה - ב-18-15 באוגוסט 1969 היה הדרך האולטימטיבית לחתום את שנות השישים העליזות, האופטימיות, האידאליסטיות והמהולות בעשן המתוק של המריחואנה וההזיות של האסיד, אם במקרה הייתם בארה"ב הסוערת באותה תקופה. עבור אלה שלא היו שם, וודסטוק נשאר כאגדה בלתי ניתנת לשחזור. היה זה האירוע החברתי שעיצב דור שלם בעולם החופשי של המערב. התערבבו שם השאיפה לחופש ולאהבה חופשית עם ההתנגדות למלחמת וייטנאם. בשלושת הימים האלה החווה של מקס יאסגור שליד העיירה בת'ל (בית אל) במדינת ניו יורק הייתה אקס-טריטוריה של היפים, המוכרים גם כ"ילדי הפרחים". האוטופיה של דור ה"בייבי בומרס" הוגשמה במלואה באפ-סטייט ניו יורק.      

וודסטוק בשיאו. צילום: John Dominis / The LIFE Picture Collection via Getty

הסנונית שבישרה את בוא "קיץ האהבה" הייתה פסטיבל מונטריי בקליפורניה שהתקיים באמצע יוני 1967. משם, ומרחובות סן פרנסיסקו, לוס אנג'לס ושאר ערי מערב ארה"ב הליברליות יצאה הבשורה ההיפית והתפשטה ברחבי ארה"ב. בד בבד, צברו תאוצה ופופולריות הלהקות המקומיות שביטאו את קולם של "ילדי הפרחים" בצורה אותנטית. הן גם בלמו מבחינה מסוימת את "הפלישה הבריטית" של הלהקות מהממלכה המאוחדת כמו הביטלס והרולינג סטונס. 

היו אלה להקות כמו ג'פרסון איירפליין, Canned Heat, Grateful Dead, Buffalo Springfield ,The Mamas and the Papas,The Byrds, הדלתות וכמובן אשף הגיטרה החשמלית ג'ימי הנדריקס. המרד נגד ההורים, הממסד הפוליטי והצבאי ששקעו בווייטנאם, התבטא בעזרת מוזיקה פסיכדלית, שימוש בצבעים עזים וכמובן בסמים ש"שחררו את התודעה ופתחו אופקים חדשים".    

"ילדי הפרחים" בפסטיבל. צילום: Bill Eppridge / The LIFE Picture Collection via Getty

הסיפור שלנו התחיל מארבעה מארגנים צעירים שחיפשו הזדמנויות להשקעה, ושניים מהם רצו להקים אולפן הקלטות משולב עם בית קיט בעיר וודסטוק שבמדינת ניו יורק. המקום היה יחסית אטרקטיבי והיווה מוקד משיכה לבוב דילן ולאומנים נוספים שפעלו באותה תקופה בחוף הצפון-מזרחי של ארה"ב. הם היו צריכים לגייס כמה מאות אלפי דולרים, ונוכח חיבתם הרבה למוזיקה החליטו לארגן מופע גדול שיימשך יומיים או שלושה אליו יוזמנו הכוכבים הגדולים של התקופה ויימכרו 50 אלף כרטיסים. מעטים יודעים שפסטיבל וודסטוק בכלל לא התקיים בוודסטוק כי המארגנים לא הצליחו למצוא שם אתר מספיק גדול. 

הם מצאו שטח בעיר הסמוכה וולקיל, קיבלו את כל האישורים ממועצת העיר, סגרו עם האומנים וכוחות הביטחון והתחילו למכור כרטיסים - החל מכרטיס יומי ועד לשלושת ימי ההופעות. המחירים אגב היו מצחיקים ביחס להיום: כרטיס בודד עלה רק 7 דולרים, ליומיים - 13, ולכול השלושה - 18. ברם, כאשר נודע לתושבי העיר על האופי של הקהל באירוע והיקפו הם הפעילו לחצים על הרשויות לבטל את האירוע. מועצת וולקיל אסרה לערוך את הקונצרט בשטח השיפוט שלה והעמידה את המארגנים כמעט מול שוקת שבורה. מי שחילץ אותם מהברוך היה החוואי יאסגור שנתן להם את החווה הגדולה שלו, הנמצאת במרחק רב יחסית מהמקום המקורי.      

המושיע של המארגנים. מקס יאסגור ואישתו מרים. 
צילום: Bill Eppridge / The LIFE Picture Collection via Getty

שבוע. זה מה שהיה למארגנים כדי להעמיד מאפס פסטיבל לעשרות אלפי צופים. הדילמה הייתה לא פשוטה: מה להקים קודם? התשתיות והגדרות או את הבמה? הם הבינו שללא במה אין כמובן טעם לפסטיבל וכל היתר התווסף בצורה די מאולתרת, מה שבהמשך הקשה מאוד על הקהל הרב. לא הספיקו למשל להביא מספיק תאי שירותים ניידים ולהיערך לוגיסטית עם אוכל ושתייה. 

לא הייתה גם כוונה לערוך אירוע אנטי-ממסדי וכך זה גם הוצג בפרסומות, סה"כ "שלושה ימים של שלום ומוזיקה". הליינאפ של האומנים הזכיר במשהו את מונטריי: אמן הסיטאר ההודי ראבי שנקר, Canned Heat, The Who, ג'ימי הנדריקס, Country Joe and the Fish; אליהם הצטרפו אומנים ולהקות בולטים באותה תקופה ובהם ג'ניס ג'ופלין, ג'ואן באאז, קרוסבי סטילס נאש ויאנג, ג'ו קוקר, ג'פרסון איירפליין, להקת סנטנה, קרידנס קליר ווטר רבייבל ו-Sly & the Family Stone. מי שבלטו בהעדרם היו הסמלים של שנות ה-60': בוב דילן, הביטלס המתפרקים, הרולינג סטונס, הדלתות, ולד זפלין הצעירה. חלק מהאומנים סירבו בטענה ש"זה יהיה עוד פסטיבל" (והתחרטו בדיעבד), לאחרים היו הופעות אחרות או שלא הגיעו להסכמות על התשלום. 

חוסר ההערכות של המארגנים, שלא הספיקו להקים שערים לבדיקת הכרטיסים, הביא יומיים לפני תחילת ההופעות לכניסה של כ-50 אלף איש למתחם ללא כרטיסים. אף אחד לא ניסה לעשות סדר ולגרש אותם משם, גם לא היה טעם והוחלט כי הפסטיבל יהיה בחינם. הידיעה על כך התפשטה כמו אש בשדה קוצים ועוד לפחות כ-350 אלף איש היו בדרכם לאירוע. צילומי האוויר הראו פקקי ענק ואלפי מכוניות שהושארו בצידי הדרכים או בחניונים מאולתרים והצופים צעדו לעיתים עשרה קילומטרים ברגל למקום היעד.    

עומסי התנועה שבדרך. צילום: Ralph Ackerman / Getty

גם לאומנים עצמם היה בלתי אפשרי להגיע לבמה בדרכים קונבנציונליות והם נעזרו במסוקים. זמר הפולק השחור ריצ'י הייבנס פתח את הפסטיבל עקב העובדה שהיה האמן היחידי באזור הבמה באותה עת. אחרי שסיים את כל הרפרטואר שלו הוא אלתר שיר בשם "Freedom" שהיה אחד מסמלי הפסטיבל. היום הראשון הוקדש למוזיקת הפולק ובלטו בו ארלו גאת'רי וג'ואן באאז ששרה עם ג'פרי שורטלף כי מושל קליפורניה רונלד רייגן הוא "נהג רכב בית מרקחת". 

היום השני היה בסגנון מחוספס ורוקיסטי יותר. בלטו בו סנטנה, קאנטרי ג'ו מקדונלד (ששר שיר מחאה על חוסר התוחלת במלחמת וייטנאם), ג'ניס ג'ופלין, Sly & the Family Stone ו-The Who שהקפיצו את הקהל בלילה. בכלל, הלילות בפסטיבל היו קסומים. הקהל הדליק מדורות קטנות או סיגריות מריחואנה שנראו מהבמה כמו המון גחליליות. נראה היה שברוב הזמן המוזיקה לא באמת מעניינת את הצופים. רובם היו מסוממים מידי או נצפו עם בן/ בת זוג מזדמנים באיזה מקום מאולתר. הגשם שירד יצר עיכובים בהופעות וסיפק הזדמנות להתפלש בבוץ. התארגנויות של היפים פתחו מטבחי שדה וקיבלו אספקה מיישובים בסביבה. לא היה חוק וסדר, אך גם לא אלימות על כל סוגיה, מה שנדיר בהתקבצות כזאת של אנשים. כששאלו כמה מהצופים מה הם מרגישים, הם ענו "גן עדן". הם היו חופשיים ונטולי מסגרת במהלך הימים האלה.      

אחד מלילות הפסטיבל. John Dominis / The LIFE Picture Collection via Getty

ביום האחרון, ה-18.8 רוב הקהל כבר התפזר לביתו. אלה שנשארו זכו לראות את ג'ו קוקר שקנה את עולמו בפסטיבל עם גרסה שזכתה להצלחה רבה לשירם של הביטלס - With a little help from my friends. המבצע המקורי, רינגו סטאר אמר לאחר מכן כי הוא פחות התחבר לגרסה הזאת. 

Ten Years After נתנה ביצוע מהיר ורועש של השיר בעל השם הסמלי - I'm Going Home, קרוסבי, סטילס נאש ויאנג שילבו רפרטואר אקוסטי וחשמלי של שיריהם, אך הזכור ביותר היה ג'ימי הנדריקס שחתם את הפסטיבל עם נגינת ההמנון האמריקני על הגיטרה החשמלית שלו. היה משהו סמלי בביצוע הזה: פטריוטיזם מהול בזעם ועצב על המצב החברתי והמדיני של ארה"ב; הרצח של מרטין לותר קינג והאחים ג'ון ובובי קנדי, המתח הבין-גזעי שהתפרץ לאלימות בשכונות העוני ומלחמה תמוהה ומעוררת מחלוקת במרחק של יותר מ-10,000 ק"מ מהבית.  

ג'ימי הנדריקס

בתחילת דצמבר 1969 ארגנו חברי הרולינג סטונס את פסטיבל אלטמונט בקליפורניה. זו הייתה אמורה להיות הגרסה של מערב המדינה לוודסטוק. הקונספט היה דומה: כניסה חינם להופעות ואומנים מהשורה הראשונה שחלקם הופיעו בפסטיבל הקודם. 300 אלף איש ראו גם אובדן שליטה, התפרעויות ורצח בדקירות סכין של מעריץ שחום עור בשם מרדית' האנטר על ידי חברי כנופיית אופנוענים בשם "מלאכי הגיהנום", שנשכרו לאבטחת האירוע. רבים קראו לאירוע הזה "המוות של עידן וודסטוק". כתוצאה מהכאוס באירועי אלטמונט בוטלו יוזמות להופעות רוק בקנה מידה דומה עד לתקופה מאוחרת אחרי. 

הפיאסקו הזה פוצץ גם את בועת התמימות של שנות השישים ואחריו נעלמה גם תרבות "ילדי הפרחים". היו כמה ניסיונות לשחזר את וודסטוק, אך הם היו כושלים וזכורים לשמצה, במיוחד זה של 1999. אחד המארגנים של האירוע המקורי תכנן לאחרונה פסטיבל גדול לציון שנת היובל, אבל גם התכנון הזה לא צלח בגלל מחלוקות כספיות עסקיות. ישנם כנראה אירועים היסטוריים שיישארו לנצח חד פעמיים. 

אך הרוח של וודסטוק עודנה נושבת גם כיום. המוזיקה והאהבה ניצחו. 

אנדרטת הנצחה לאירוע באתר הפסטיבל. צילום: Heinrich und Friedl Winter