"איגוד הרובאים הלאומי אומר 'רובים לא הורגים אנשים, אנשים הורגים אנשים'. אבל אני חושב שהרובים עוזרים".
- אדי איזרד, מתוך המופע "לבוש להרוג"
ב-15 בדצמבר 1791 התקבל התיקון השני לחוקה האמריקנית ולפיו: "מאחר שמיליציה ערוכה היטב נחוצה לביטחונה של מדינה חופשית, אין להגביל זכותם של בני-אדם להחזיק נשק ולשאתו". הרקע ההיסטורי שלו היה ברור. המדינה שאך נוסדה עדיין חששה לעצם קיומה והייתה מאוימת על ידי האויבים סביבה ולא פחות מכך, היה פחד אמיתי מהפיכה צבאית על ידי הצבא הסדיר שעדיין היה בחיתוליו.
על כן, מי שיגנו על אזרחי הרפובליקה במקרה גורלי זה יהיו מיליציות חמושות שיורכבו לרוב מאזרחים ויחומשו על ידי ממשלת ארצות הברית בכבודה ובעצמה. בהמשך, מסוף המאה ה-18 ועד לשנות ה-60 של המאה ה-19 הייתה המדינה האמריקנית בסדרה של מלחמות ועימותים צבאיים לאורך גבולותיה ובתוכה פנימה: נגד הבריטים, הספרדים, האינדיאנים, המקסיקנים ואף נגד אזרחיה שלה ממדינות הדרום שהחליטו לפרוש מהברית במסגרת הקונפדרציה ששימרה את העבדות.
ב-150 השנים האחרונות אין באמת איום פנימי או חיצוני הדורש מאזרחי ארה"ב להחזיק בכלי נשק בבית או על גופם, מלבד אולי כאמצעי להגנה עצמית באזורי ספר נידחים בהם מסתובבים חיות בר או משודדים מזדמנים. במקומות מרוחקים מהקהילות הגדולות קשה לצפות להתערבות מהירה של שריפים, ניידות משטרה או המשמר הלאומי. אך עדיין, 393 מיליון כלי נשק מחולקים בין כ-329 מיליון אמריקנים, כלומר יותר מכלי נשק אחד לאזרח וזהו השיעור הגבוה בעולם.
בחישוב כולל, 40% מכלל כלי הנשק בכדור הארץ נמצאים בידיים אמריקניות. יש אזרחים בודדים שיכולים לחמש מחלקת חי"ר מהארסנל הפרטי שלהם. אירועי הטבח האחרונים באל פאסו ובדייטון שגבו כ-30 הרוגים, מצטרפים ל-251 אירועי ירי המוני החל מתחילת 2019 שגבו את חייהם של 520 קורבנות. המספרים של אירועים הירי הבודדים מפחידים אף יותר: 32,553 אירועים בהם נרצחו 8,577 אנשים.
 |
| זירת הירי באל פאסו, טקסס |
 |
| הזירה בדייטון, אוהיו |
לשם פרופורציה, במלחמת עיראק השנייה איבדה ארה"ב 4,476 חיילים ובאפגניסטן - 1,162. מדובר על תקופה כוללת של 13 שנה בלחימה אינטנסיבית. לאחר לחץ ציבורי נאלצה ארה"ב להוציא את כוחותיה מעיראק ולצמצם אותם מאוד באפגניסטן. אך "בחזית הבית" נהרגים בכל שנה מירי בנשק חם כ-30 אלף איש, ובחישוב יומי - בין 80 ל-100 איש בממוצע ביום. התיעוד של ההרוגים האלה החל רק בשנת 2014, הודות לפעילות של Gun Violence Archive, ארגון עצמאי ללא מטרות רווח, שמקיים רישום מפורט של מקרי מוות ופציעות ברחבי ארה"ב.
בשנה שעברה למשל, נהרגו מעל 36 אלף בני אדם מנשק חם - מתוכם 14,600 בני אדם נהרגו בתאונות ומקרי ירי ורצח מכוון (היתר התאבדו בירייה). נראה שלממשל לא נוח לעסוק בסוגיה המדממת הזאת. הסיבה העיקרית לכך היא הלובי החזק של איגוד הרובאים הלאומי (NRA).
אך ה-NRA הוא רק חלק מהסיפור. כפי שאמרה לי קולגה בעבודה: "כאמריקנית, נשיאת נשק היא אחת החירויות שלי". הבסיס לטענה הזאת הוא ליברטני, כלומר הגבלת הזכות לשאת נשק מהווה הגבלה על החופש, ולכן לשם הגברת החופש יש למנוע הגבלות מצד המשטר בכלל ועל נשיאת נשק בפרט. יש לציין כי טיעון זה מתעלם מכך שחירות אחת יכולה לכרסם בחירות אחרת. דהיינו, הזכות לשאת נשק עולה בחיי אדם ובכך פוגעת בחופש מהותי עוד יותר של החופש לחיות.
לא ברורה גם מידת ההכשרה של הנושאים בנשק, מעבר להוצאת הרישיון. לצורך העניין, אני כאמריקני יכול מחר לקנות רובה סער בחנות, אך אף אחד לא באמת מחייב אותי להתמקצע בו. טיעון נוסף לטובת החזקת נשק חם היא שהדבר נחוץ כדי למנוע מצב של משטרה מושחתת או של שלטון עריץ. אם לאזרחים יש נשק אז הם יכולים להתגונן מול שלטון כזה. זה גם יכול להוביל לאנרכיה. קבוצת אזרחים עוד עלולה לקבוע שהיא חיה תחת עריצות ולקחת את החוק לידיים.
 |
| פרסומת של ה-NRA |
הלוביסטים למען כלי הנשק טוענים משהו הגיוני סך הכל: "ככל שיותר אנשים טובים יחזיקו בכלי ירייה, כך הם יעזרו להתגבר על האנשים הרעים או הלא שפויים שבאים לטבוח". אם נתייחס לאירועים הגדולים בשנים האחרונות ובהם פיגוע הירי במועדון הלהט"ב באורלנדו, הטבח בסטריפ של לאס וגאס והטבח בתיכון בפארקלנד - פלורידה, היורים התאבדו או נהרגו בחילופי אש עם כוחות הביטחון או המשטרה. אם כך, אולי הפתרון הוא לתגבר משמעותית את כוחות הביטחון והשיטור במקומות הומי אדם כי הרי ייעודם הוא גם כך "לשרת ולהגן".
אולי זהו גם המחדל גדול בנוגע לאבטחה, זה שממעטים לדבר עליו. הרי היו למשל התראות על ביצוע מעשי איבה נגד מוסדות יהודיים, אך בשני מקרי הירי בפיטסבורג ובפאווי שבקליפורניה גילו רשויות החוק אוזלת יד. באירופה מוסדות כאלה מאובטחים 24/7 בזמן שבארה"ב לא היה אפילו שומר חמוש באלה שימנע מהרוצחים להיכנס.
 |
| הירי בלאס וגאס |
 |
| בית הכנסת בפיטסבורג |
 |
| כוחות הביטחון בדרך לזירת הירי בפיטסבורג |
לכל העוסקים במלאכה העניין ברור - היורה הבא הוא רק עניין של זמן. מי יודע, אולי בזמן כתיבת שורות אלה הוא מכין מניפסט גזעני או מטורלל כדי להצדיק את המעשה שלו. מיד לאחר מכן יתחדש השיח המודאג בערוצי החדשות האמריקניים, יראיינו אנשים שנפצעו את איבדו את חבריהם בבית ספר, מועדון, פאב, פסטיבל או קמפוס כלשהו. שוב יראו את המפגינים עם השלטים, אך גם הם יודעים שלא ישתנה דבר בעתיד הנראה לעין כי זהו הקיבעון של האצבע על ההדק. כשהתיקון השני לחוקה והחירות לשאת נשק, ללא בדיקות רקע נפשיות או הכשרה מתאימה, חשובים מהחיים עצמם - הקורבנות הופכים לסטטיסטיקה נשכחת. אולי אנחנו הישראלים לא מבינים את האובססיה האמריקנית הזאת, אבל אצלנו לפחות יותר בטוח.
 |
| שער של המגזין "טיים" שמציג את אירועי הירי עד כה השנה |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה