עשור לתחילת התואר הראשון

"אוניברסיטה היא מאגר ידע. סטודנטים חדשים מביאים עמם מעט ידע, הבוגרים לא מוציאים שום ידע החוצה וכך נשמר ונאגר הידע בין כתלי האוניברסיטה".  

- מקור לא ידוע 

איך הזמן טס... השבוע לפני 10 שנים בדיוק עשיתי את צעדיי הראשונים בעולם האקדמיה כאשר התחלתי תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן. למה דווקא מדעי המדינה? כי לא היה לי מספיק ציון פסיכומטרי על מנת להתקבל למשפטים והלכתי על העדיפות השנייה שלי. מאז ומעולם ראיתי את עצמי משתלב בשלב מסוים במערכת הפוליטית או הציבורית ותואר כזה אמור לתת, כך לפחות חשבתי אז, את הבסיס המקצועי והאינטלקטואלי על מנת ללמוד לשחות בזרם הזה. 

לא היה לי קל לעשות את הסוויץ' בראש ל"מוד" של לימודים אחרי שלוש שנים של שירות קרבי בצבא ועוד שנה של כל מיני עבודות מזדמנות וטיול גדול בקנדה. הנחיתה למציאות הזאת אומנם לא הייתה קשה מידי אבל גם אף אחד, לפחות לא מטעם האוניברסיטה, לא הכין אותי ואת חבריי לספסל הלימודים, לקראת הבאות. 

אפילו בשיעור הראשון של היום הראשון, שהיה תרגול של הקורס מבוא לממשל ופוליטיקה, המתרגלת (עוזרת הוראה של המרצה) ישר צללה לעומק חומר הלימוד בלי לברך אותנו או לספר, גם בכמה דקות, את הצפוי והמצופה מאיתנו באוניברסיטה. לא באמת חשבתי שיעשו לנו קבלת פנים עם קישוטים על הלוח כמו בבית הספר, בכל זאת מדובר במוסד להשכלה גבוהה, אבל כיתה של סטודנטים "ירוקים" ונרגשים הייתה ודאי שמחה להתחלה פחות יבשושית ממעבר על מאמרים של חוקרים שאת שמם אני ושאר חבריי לספסל הלימודים כבר לא זוכרים.

יש בכל זאת משהו רומנטי מבחינה אינטלקטואלית ללמוד בחוג למדעי החברה. אלה הם לימודים נטו לשם הלימוד והעמקה. בתקופה בה רבים רואים במוסדות להשכלה גבוהה כמקפצה למשרות נחשקות עם שכר גבוה בהיי-טק, במערכת המשפט, בתחומי הכלכלה או ברפואה, דווקא במדעי החברה והרוח ממשיכים את הדרך המקורית של ממציאי האקדמיה ביוון העתיקה. הגותם של סוקרטס, אריסטו, אפלטון, מקיאוולי, רוסו, סמית', קאנט, וולטיר ועוד, העשירה אותי ונתנה לי הרבה יותר ערך מוסף מאשר שהייתי מקבל בפתרון משוואה מתמטית בלימודי ההנדסה או הכלכלה. למדתי, כך לדעת רבים, בחוג הטוב ביותר למדעי המדינה מבין כל האוניברסיטאות בארץ.    

באוניברסיטה, 2011

המרצים הציגו לנו את משנות ההוגים והחוקרים ולא ניסו ליצור אינדוקטרינציה של דעותיהם האישיות, כפי שזה קורה לא מעט בפקולטות אחרות של מדעי החברה, בייחוד באוניברסיטת בן גוריון. כן היה פולמוס עם מרצים מסוימים, אבל הוא היה הוגן. "אתם נמצאים במערכת החינוך האמיתית בישראל", אמר אחד מהם, וכמה שהוא צדק. לא עוד מפעל של לימודים לטובת ציוני בגרות אלא למידה לשם המחקר. 

אחד היתרונות במדעי המדינה, זה שהם נותנים בסיס טוב להרחבת הידע בתחום מסוים בתארים מתקדמים יותר. למדתי יחסים בינלאומיים, אסטרטגיה, ממשל ומדיניות ציבורית, היסטוריה כללית וצבאית, קצת לימודי המזרח התיכון ועוד. הודות לחלק מהקורסים אני מבין את העולם טוב יותר ותהליכים מסוימים שקורים בו, הרבה יותר ברורים לי. במהלך שלושת השנים של התואר הזה יכולת הכתיבה והניתוח שלי השתפרה, מה שהיה בסיס טוב לקראת התואר השני בתקשורת והמשרות שאחריו. 

היו גם דברים שהפריעו לי. רוב התיאוריות שלמדנו היו מיושנות ואפילו החדשות שבהן מתוארכות לתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת. העולם השתנה מאז פלאים. למשל, התאוריה של הפרופסור לכלכלה פוליטית פרנסיס פוקויאמה בדבר קץ ההיסטוריה יפה אולי ל-1991 כאשר בריה"מ התפרקה ולאותן השנים בהן נוצר עולם חד-גושי בו הבכורה של ארה"ב. זאת עד שפוטין עלה לשלטון ברוסיה והחזיר אותה לקדמת הבמה העולמית כיריבה כמעט שקולה לאמריקה. פוקויאמה טען שהאידאולוגיה הליברלית ניצחה ותהיה השלטת בעולם. כיוון שמדינות דמוקרטיות לא נלחמות זו בזו, אז הסכסוכים הגלובליים ייעלמו או יהיו לכל היותר עימותים בעלי אופי מקומי ונקודתי. כיום, אנשים רבים מסתכלים על התחזית של פוקויאמה בגיחוך, כי היא לא רלוונטית יותר. 

דווקא ספרו של סמואל הנטינגטון, פרופסור אמריקני למדעי המדינה, קולע כמעט בדיוק למצב של היום בעניין התנגשות הציביליזציות בין מזרח למערב ודעיכתו של האחרון. הנטינגטון פרסם לראשונה את כתב ידו ב-1996, אך אם תסתכלו במצב הגלובלי של 2019, התאוריה שלו עדיין מהימנה. עם זאת, זה עצוב שאין תיאוריות רלוונטיות אחרות שמתכתבות עם ימינו. אם המחלקות למדעי המדינה רוצות להיות רלוונטיות עבור סטודנטים חדשים וחוקרים, עליהן לנער את האבק, לרדת טיפה ממגדל השן האקדמי ולעשות את הצעד לעבר המאה ה-21. אחרת, הן ישקעו כמו מדעי הרוח. כבר בשנת הלימודים הנוכחית מדעי החברה איבדו, לאחר שנים רבות, את הבכורה ללימודי ההנדסה השונים. נכון שזוהי מגמה כללית בעידן ההיי-טק והסייבר, אבל יש מה לעשות. 

הרגשתי בעבודות המחקר שכתבתי שאני לא באמת חוקר או מחדש משהו, אלא ממחזר ציטוטים וקטעי טקסט של חוקרים וכותבים אחרים. מתוך עבודות של כ-20 עמודים יכולתי לבטא את עצמי ואת תבונותיי רק בעמודי המבוא והסיכום. כל היתר היה הצגת הרקע התאורטי של נושא מסוים ושילובו במושא המחקר שנחרש על ידי מאות אם לא אלפי סטודנטים אחרים לפני, ולא באמת העשיר במשהו את הפקולטה.    

בכנס בנושא קשרי חוץ, 2011

ייאמר לזכותה של המרצה בקורס יחסים בינלאומיים שיצאה קצת ממסגרת אולם ההרצאות ויזמה סימולציה מרתקת לגבי המו"מ במזרח התיכון. התחלקנו לקבוצות, כאשר כל אחת מהן ייצגה מדינה או ארגון א-מדינתי כמו החמאס. אני הייתי בקבוצת מצרים ושיחקתי את שר הביטחון שלה דאז מוחמד טנטאווי. תפקידי היה לייצג את האינטרסים הביטחוניים של מצרים, בעיקר בעניין רצועת עזה ואזור הגבול של ישראל עם סיני. כמו במציאות, מנחי הסימולציה שינו את התסריטים ואילצו אותנו להתמודד עם סוגיות כמו זיהום סביבתי קשה ברצועה שמשליך על ישראל. היה גם ירי טילים על ישראל תוך כדי המגעים, כך ששלום במזרח התיכון לא קרה גם בסוף הסימולציה.  

במהלך הסימולציה של היחב"ל, 2011

קורס נוסף שהעשיר אותי מאוד היה "מעמד העורף בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל". למדתי בו על חשיבות מוכנות האוכלוסייה האזרחית למצבים בהם היא נמצאת בחזית תחת ירי טילים, או מצבים קיצוניים והרסניים כמו רעידות אדמה. לקחתי את החומר מהכיתה צעד קדימה והקמתי עם שני חברים מחלקת חירום באגודת הסטודנטים. היא נועדה להכין את באי האוניברסיטה לתרחישים שאומנם קרו במלחמת המפרץ, אבל התחדדו במהלך מבצעי עמוד ענן וצוק איתן. 

חלוקת ערכות מגן בקמפוס במסגרת מחלקת החירום, 2012

לאחר קבלת הדיפלומה בקיץ 2013 הרגשתי שאני עומד באותו מקום והתחילו מחשבות לגבי מה אעשה הלאה. הרי זה לא שיש המון משרות פנויות למדעני מדינה, ועל מנת לתקוע יתד במערכת הציבורית דרושים בעיקר קשרים עם האנשים הנכונים ומזל. בסתיו של אותה שנה התחלתי תואר שני בתקשורת פוליטית, שחלקו אומנם הוקדש למדעי המדינה, אבל החלק השני - התקשורתי, השלים לי את הגרוש ללירה.   

עם החברים בעת קבלת הדיפלומה של התואר הראשון, 2013

בתרגול קורס מבוא לתקשורת המונים, שאותו עשיתי כהשלמה, שאלה המתרגלת את הסטודנטים הטריים של שנה א' בתואר ראשון בתקשורת, מה הם יירצו להיות כשיהיו גדולים. דוברי או עוזרי ח"כים ושרים, אנשי יחסי ציבור, מפיקים, כתבים, עורכים אנשי טלוויזיה, הם ענו. חייכתי לעצמי וחשבתי: "אני והחברים שלי לכיתה היינו בדיוק כמוהם לפני ארבע שנים". לחלום הרי אף פעם לא מזיק. לאחר שהם סיימו את התואר שלהם, חלקם אכן השתלב בשוק התקשורת על שלל גווניו. 

התואר השני נתן לי יותר פרקטיקה מאשר הראשון ועזר לפתוח כמה דלתות, האחרונה בהן של "ישראל היום" לפני קרוב לשנתיים. הייתי ממוקד יותר, ולבנה אחר לבנה סללתי לעצמי את הדרך. האם אנחנו חייבים את התארים האלה? כל עוד אין אמצעי סינון אחר במקומות עבודה, כנראה שכן. המכללות למשל הבינו את רוח התקופה, ולפחות בתחום התקשורת, משלבות יותר תכנים פרקטיים שמעניקים כלים מעשיים. גם באוניברסיטת בר אילן זה מתחיל לחלחל, אך אולי מאוחר מידי. המגמה בכלל האוניברסיטאות תהיה קרוב לוודאי של לימודים אינטר-דיסציפלינריים. כך גם המהנדסים ורואי החשבון לעתיד יקבלו כמה קורסים בפילוסופיה והיסטוריה. אני בכל אופן אסתפק בשני תאריי. בחמש השנים שלי באוניברסיטה מכל מלמדי השכלתי. 

עם המשפחה בטקס קבלת התואר השני, 2016